שבת בצהריים ובשק החוויות מאוכסנות יחדיו תחושות ההתעלות של שבילי המלאכים, פורקן ושחרור ממדיטצית אום מטורפת, קצת קארמות, גילגולי נשמות, נגיעה במורפולוגיה, תחושת היוגה, ריקודים אפריקאיים וסדנת ריקוד בצבעים מהמאושרת והשמחות ביותר. מצטופפים איתי יחד על המחצלת, לארוחת צהרים אחרונה.
ריחות של אוכל, תנועה של אנשים, חיוכים, מוסיקה ואנרגיות חיוביות ואני מרגישה את הג'ולה הזו, קטנטנה עולה לה מאיזור החזה לאט לאט אל הגרון. שותקת. מביטה סביב ומרגישה שמשהו חזק צובט בי מבפנים. מחייכת חיוך עצוב ומנסה להדחיק את התחושה פנימה, מנסה לדמיין שהכל עוד כאן ועכשיו, שהרגע הזה יתארך, שהוא לא קרוב להסתיים.
מסיחה את דעתי מהמחשבה שמתגנבת לראשי וממשיכה. אבל זה גדול ממני, חזק ממני, מסתכלת סביבי ומרגישה שהכל מתרחק ממני, מתחיל אט אט להתפוגג והג'ולה הקטנטנה תופסת נפח גדול יותר במרכז הצ'אקרה החמישית. בגרון. שוב שותקת והמחשבות רצות במהירות שיא. לא רוצה ללכת. רוצה שיתארך הרגע, לעולם.
תחושות שונות, מחשבות מבולבלות, מרגישה לפתע כאילו אני במירוץ, תחושה ענקית של פיספוס, כאילו לא הספקתי, כאילו לא פגשתי את כל האנשים שרציתי לפגוש, לא התרגשתי מכל הדברים שהיו פה, לא טעמתי מכל מה שהציעו לי, לא הצלחתי לתפוס הכל, להתחבר לכולם, להתרגש והנה הכל אוטוטו מסתיים.
הזמן אוזל, השעון ממשיך להסתובב סביב הציר המוכר ולהתקדם, עוד דקה, עוד שעה, עוד רגע. לא מצליחה להרגע, לא יכולה לשבת בחוסר מעש, מרגישה שיש עוד המון לעשות, לפגוש, לראות, להתרגש. ניסים אמון, הרצאה אחרונה על ההבדל בין חופש לחופשה. הולכת לשם, מתיישבת על החול בין המוני אדם ומתבוננת. קולו של ניסים מרגיע ברקע ואני לא מצליחה להתרכז בדברים שהוא אומר, רק מביטה, סופגת, את האוירה, האנרגיה, החול, הים, השמש, העולם. נפרדת.
והג'ולה, היא ממשיכה לגדול ואני בולעת את הרוק יותר חזק, מנסה להכניס אותה פנימה, לא נותנת לה להתפרץ, מנסה לתת להגיון להשתלט קצת על הרגש אך ללא הצלחה, נדמה שההגיון נמצא רחוק מאוד, הוא כל כך קטן עכשיו, הרגש השתלט, מציף, לוקחת נשימות עמוקות והג'ולה עולה ויורדת וגודלת וגודלת.
ארזנו את התיקים, קיפלנו אוהלים, גילגלנו את שקי השינה, הכל מוכן, הכל נגמר, חוזרים הביתה. לוקחת נשימה ארוכה, מנסה לסדר את המחשבה, מנסה להרגע. חיבוק אחד מחברה טובה שכנראה זיהתה את המצוקה, פתח את הסכר. הג'ולה, הסתבר, הפכה לנהר סוער, הכל יצא החוצה, בקול שבר גדול. שעה ארוכה של דמעות ללא הפסקה.
באוטו, בדרך חזרה, הדמעות המשיכו לזלוג מעצמן, בשקט בשקט, הראש לא רגוע, המחשבות מתרוצצות, לא ברורות, לא ממוקדות, כמו סרט שמריצים אותו קדימה ואחורה בהילוך מהיר. תמונות, מקומות, תחושות הכל יחד באנדרלמוסיה מטורפת והדמעות ממשיכות להרטיב את הלחיים.
"אני זוכרת את המשפט שאמרת" אמרה לי חברתי הטובה "אמרת: 'הייתי יכולה לגור פה'. אבל את צריכה תמיד לזכור שכאן זו אשליה, זו בועה, אלו לא החיים האמיתיים. אחרי שיוצאים מהבועה הזו חוזרים למציאות עם כל מה שמשתמע מכך". ואני עוד זוכרת את המשפט הזה שהיא אמרה לי, יודעת שהיא צודקת אבל לא מרגישה כך. ברור לי שזה נכון אבל בתחושות שלי מדחיקה את ההגיון.
"אז ספרי מה קרה שם באמת? מה גרם לפרץ הדמעות?" ואני לא ידעתי מה לומר, לא יכולתי לשים את האצבע על שום דבר ספציפי "זה היה הכל ביחד" עניתי ומאז אני מנסה להבין ולחשוב מה נמצא תחת הכותרת "הכל ביחד"?
* כי זה אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בתקופה האחרונה.
* כי זה המקום היחידי בו אני חשה שאני חיה באמת. נושמת. שייכת. מחוברת.
* כי הכמויות העצומות של האהבה שקיבלתי, המגע, גרמו לי להרגיש כמה שזה חסר לי, כמה אני מתגעגעת ועד כמה זה כואב פיזית בגוף, החוסר הזה.
* כי האופן בו הצלחתי להפתח לכולם, לגעת, לרגש, להתרגש, זה משהו שמזמן לא נתתי לעצמי להרגיש. אני אוהבת את עצמי ככה ומזה תקופה ארוכה שבחרתי לא לעשות את זה ביומיום, בחירה מתוך קושי לא ברור, לחיות רחוק מאנשים, מחברים, מהחיים.
* כי נדמה שלא הספקתי לפגוש, להכיר, לדעת ולהרגיש מספיק אנשים.
* כי ביום האחרון לא הצלחתי להפרד מהאנשים שהתחברתי אליהם, לא ראיתי אותם, לא הספקתי לחבק אותם, להודות להם, לנסות לשמור איתם על קשר.
* כי חשבתי שאמצא אותו שם, מתוך תחושה חזקה בבטן, מתוך מחשבה או אולי תקוה.
* כי חזרתי בלעדיו.
* כי נדמה היה שלא העזתי מספיק וזה הכעיס והעציב אותי.
* כי זה המקום הכי מדהים בעולם ואם זו לא היתה פנטזיה, הייתי באמת גרה שם ומכירה את כולם, אחד אחד. ילד, תינוק, מבוגר, צעיר, נער, הייתי מדברת עם כולם, מכירה אותם לעומק, מתרגשת, מקשיבה, נותנת, מקבלת, אוהבת.
* כי בשביל המלאכים השני, הרגשתי שלא אהבו אותי מספיק וזה עשה לי קצת עצוב.
* כי הצלחתי שלושה ימים שלמים לא לחשוב אפילו לרגע קט, על הדברים שמטרידים אותי ביומיום, על הכאב, התסכול, הצעדים, ההתמודדות, הצלחתי להיות אני, נקיה, שלמה.
* כי לא אוכל ללכת ברחוב לחבק אנשים שאני לא מכירה ולקבל מהם בחזרה.
* כי פתאום התחיל לחלחל הכאב הצורב הזה, המשתק, המכווץ את כל האיברים שלי בפנים, בתוככי תוכי. הכאב שמזכיר לי ומשאיר אותי עם חתיכה חסרה.
* כי כל כך הרבה אנשים שונים הזכירו לי שוב ושוב כמה שאני מדהימה במילים שונות, בתחושות שונות, בהבדלים דקים. נזכרתי.
* כי כשנמצאים כל כך גבוה, לפעמים האנרגיה משתחררת ונופלת בבת אחת מטה.
* כי בסגול זה לא משנה מי את, איך קוראים לך, מה את עושה או מה המוצא שלך, בסגול כולם אוהבים אותך כמו שאת. מסתכלים לך בעיניים ומחבקים אותך מכל הלב. בסגול אני אוהבת כולם ואני משתדלת (ורוב הזמן גם מצליחה) לקחת את זה למציאות שלי והלוואי וכולנו היינו מצליחים לעשות את זה בכל יום, כל הזמן. או לפחות משתדלים (ואז אולי הפנטזיה שלי היתה הופכת את סגול למציאות).
* כי ... הייתי רוצה שיתארך הרגע. לעולם.
