ימים של בלבול, מחשבות מתרוצצות, מחשבות נדחקות לפינות אפלות, הדמיון מתפרע, הריכוז נעלם, העיניים דומעות בלי הפסקה, הנשמה נסגרת, לאט לאט סוגרת את עצמה כמו פרח שסוגר את עלי הכותרת שלו כשחושך בחוץ.
כן, מרגישה כמו פרח שפרח וצמח ועלה וחייך לעולם ופתאום, ברגע אחד נסגר ולא בגלל השינויים במזג האויר (או בעצם אולי כן...) תחושה של הצפה, כאילו השקו אותו יותר מדי ועכשיו הכל עולה ומציף אותו והוא... הוא לא יכול להכיל את כל המים האלו, את כל הרגשות שעולים וצפים אז הוא פשוט נסגר. כמוני. ככה.
סגרתי את עצמי מהעולם, מכולם, שקעתי לי בעצמי ואפילו ברגעים של שקט ולבד סגרתי את עצמי מעצמי, לא שומעת, לא רואה, לא מבינה ובעצם כל כך יודעת ומבינה ומדחיקה.
תודה לאדם היחיד שהצליח בעקשנותו לשחרר אותי ולהוציא מתוכי דברים שאפילו לא סיפרתי לעצמי. מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. תודה. וסליחה מכל השאר, שנעלמתי ככה סתם.
(וכן, אני כנראה אתחיל להפציץ כאן פוסטים, סוג של שחרור)
