הקליק לא קרה מיד, לקח לנו מספר חודשים לשים לב אחד לשניה, לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה ואיך, אבל כשזה קרה היתה תחושה כאילו זה היה שם תמיד. לא ברור לאף אחד מאיתנו איך היינו רחוקים כל כך לפני כן. הקשר אינטנסיבי, יומיומי, רוב שעות היום יחד. עובדים, צוחקים, משתטים, כואבים, פורקים, מדברים, בוכים, צוחקים, מתמלאים באנרגיות, מתחברים בנקודות הרגישות, כאילו היינו שם תמיד. יחד.
סופשבוע אינטנסיבי במיוחד, שלושה ימים ושני לילות יחד, היה נעים, היה נחמד אך ביום למחרת, כשהתעוררנו כל אחד במיטתו הוא, משהו קרה. אולי זה רק אצלי, יכול להיות שאני עיוותתי את התמונה (כמו שאיש יקר אמר לי היום), זו אני גרמתי לה להפחיד אותי, להרגיש שאני לא מספיק טובה, להאמין שעוד קשר הגיע לשיא ועכשיו הוא יתדרדר, יתפוגג, יעלם...
הוא דואג לי, מנסה להתקרב ואני הודפת, מנסה לברר מה קרה ואני נסגרת, מתרחק ואני פוחדת. פוחדת לאבד אותו, פוחדת לאבד אותי פוחדת להתמודד עם התחושות שמציפות אותי, מהזכרונות מהדברים שאני מדחיקה כשהוא לידי.
הוא ממלא את החללים הריקים בתוכי ובלי לשים לב, גורם לי להפסיק לחפש, להפסיק להרגיש לבד, להפסיק להתמודד עם הקושי. הוא ממלא אותי ועכשיו פתאום כאילו הוא לא. אני יודעת שהוא כן וזו כנראה הסתכלות מעוותת שלי ובכל זאת מרגישה שמשהו שונה. לימור אומרת שאני כנראה מאוכזבת מעצמי, ואני יכולה להתחבר לתחושה הזו.
מאוכזבת שאני לא מצליחה לעזור לו, לעזור לעצמי, מאוכזבת שאני לא יכולה להפתח אליו עד הסוף, להפתח לאנשים, מאוכזבת שאני לא מצליחה להבין שמגיע לי, לא מצליחה להאמין בעצמי, להאמין בו מספיק ולהבין שהוא עדיין אוהב ועדיין אכפת לו ובמקום זה ממציאה תרחישים שמפחידים אותי. ואולי אני לא ממציאה...?
ועכשיו ברור לי שזה בכלל לא קשור אליו, זה קשור אליי, זה שלי. רק שלי. הראייה שלי, הפחדים שלי, התמודדויות שלי, ההדחקות שלי, הכל שלי והכל פתאום צף בלי שום קשר אליו, הוא כנראה רק האמצעי שלי להגיע לעצמי. מוזר.
התקופה הזו של השנה תמיד מציפה אותי רגשית, הקיץ נגמר ושינויי מזג האויר משפיעים עלי בכל פעם מחדש. החורף קרב, השנה מסתיימת, מתחילה חדשה, הנה עוד אחת עברה חלפה ואיפה אני? כאן. עם אותם פחדים באותו סטטוס אישי. החלפתי עבודה, שיניתי חברים, התקדמתי כברת דרך ארוכה גדולה ומשמעותית ובכל זאת, מרגישה שאני עומדת במקום, באותו מקום בדיוק כמו בשנה שעברה. כאן. לבד.
