פעם מזמן, ממש מזמן, לפני כמעט שלוש שנים (יואו אני לא מאמינה שאני נמצאת כאן כל כך הרבה זמן...), כשהשלולית היתה עדיין שלולית ולא אוקיאנוס אינסופי, כשהבלוגוספירה היתה מקום קטן ואינטימי בו רוב האנשים סיפרו על החיים האמיתיים שלהם, על הסודות הכי כמוסים. כשכמעט כולם קראו את כולם. אז. בזמן ההוא. החלטתי לפתוח בלוג נוסף.
השתעשעתי במחשבה להיות מישהי אחרת, איזושהי פיקציה שחיה חיים אחרים מכולם. רציתי להתאמן בכתיבה וזה היה רעיון גדול בזמנו, פשוט לפתוח בלוג ולכתוב. ישבתי עם חבר יקר וחשבנו יחד על מה אכתוב, החלטנו לפתוח בלוג משותף, לכתוב יחד על משהו ששנינו הכרנו מקרוב. סקס. ולא סתם סקס אלא קבוצת תמיכה לאנשים עם בעיות במיניות שלהם.
מכיוון שבעברי הלא כל כך רחוק לקחתי קורסים בסקסולוגיה באוניברסיטה ותקופה ארוכה אחר כך, הייתי מעין יועצת מינית במסגרת מסוימת, למדתי המון על אנשים, על בעיותיהם, על ההתמודדויות שלהם וחשבתי שזה רעיון לא רע לחשוף את הדברים שאנשים לא מעזים לשתף, את הסודות מחדר המיטות.
הרעיון הראשוני היה פשוט להתאמן בכתיבה, לכתוב על דברים שאינם נוגעים בי אישית, בחיים הפרטיים שלי, כמו כאן בבלוג, אלא לתת מעוף לדמיון, להתפרע, לנסות לכתוב ממקום אחר. רציתי לכתוב איתו ביחד כי חשבתי שזו תהיה עוד חוויה להשתתף יחד בכתיבה. שמגיעה מתוך חברות טובה, כשרון כתיבה של שנינו וכן נסיון בנושא שלכאורה נראה מרתק מתוך הסתכלות שונה.
פתחתי את הבלוג, עיצבתי אותו בעיצוב מינימלי נקי, בלי הרבה צבעים, רציתי לתת תחושה ששם, בבלוג ההוא, חושפים דברים נסתרים, קוראים, מתחברים. התרגשתי.
התרגשות של התחלה חדשה, התרגשות של כתיבה אחרת, התרגשות של שיתוף פעולה עם איש אהוב, התרגשות של התחזות.
תוך כדי תנועה, ככה קראתי לו, לבלוג שלי. זה היה בדיוק כשהדיסק של דנה ברגר הסתובב לי במערכת הלוך ושוב והשם פשוט התאים. התלבש בול על מה שריצתי לכתוב.
הכותרת הבלוג היתה: אשה (אנ-אורגזמית), גבר (עם חרדת ביצוע), מנסים לנוע יחד ובנפרד בין טיפות החיים, בין עולמות חדשים, בדרך לפיסגה כחולה, בתוך שלולית שקוראת לעצמה: "קבוצת תמיכה לבעיות מיניות"
הבלוג התחיל בפוסט שהסביר מי אנחנו ומשם התקדמתי ובניתי לי את הדמויות, את כל האנשים שהיו חלק מקבוצת התמיכה הזו. כתבתי פוסט על כל אחד מהם, וניסיתי לעשות את זה הכי אמיתי שיכול להיות. עכשיו כשקראתי את כל הבלוג שוב, אחרי שנים שלא נכנסתי אליו, אפילו אני האמנתי לעצמי.
הפוסט הראשון שחברי היקר כתב (ובדיעבד היה זה הפוסט היחיד שלו) סיפר עליו ועלינו הרעיון היה לשבור את החוק הכי נוקשה בקבוצה הזו, והוא לעשות סקס עם מישהו מתוך הקבוצה. לצערי לא מצאנו את הזמן לפתח את הסיפור הזה, הסתבר כי לכתוב בלוג שאינו על החיים שלי אלא משהו שאני צריכה לשבת ולהמציא, גוזל הרבה יותר אנרגיות, מה שלא היה לו בזמנו ומה שאיכזב אותי מכיוון לא רציתי לכתוב את הבלוג הזה בלעדיו.
כשהבנתי שהוא לא מוצא זמן לכך שכנעתי חברה קרובה ואהובה שתבוא להתאמן איתי בתרגילים בכתיבה. היא היתה דורית בדיעבד זה היה הפוסט שסגר את הבלוג הזה. עשרה פוסטים (ששמונה מתוכם אני כתבתי) שהתכוונו לפתח הצצה לעולם קצת שונה, קצת סודי, קצת מרגש, התחילו עם אשה אנ- אורגזמית וגבר עם חרדת ביצוע והסתיימו עם אשה אחת בעלת דימוי עצמי נמוך.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נסיתי לפתוח בלוג ולהמציא את עצמי מחדש כדמות דימיונית. היום כשקראתי את הבלוג הזה, חייכתי לעצמי, נזכרתי שהשבוע גיליתי שהייעוד שלי הוא כתיבה (בבדיקה ביואנרגית) וכשקראתי את עצמי כותבת משהו שכולו פרי דמיוני, חשבתי, יכול להיות שיש בזה משהו, ביעוד הזה. אולי כדאי לנסות לפתח אותו קצת יותר. אולי.
זהו בינתיים אני כאן, מרותקת לבית בגלל איזו שפעת מטופשת שתקפה אותי לפני כמה ימים, מתאוששת לאט ומעבירה את הזמן בין שכיבה מאוזנת לבין נדידה למחוזות שלא ביקרתי בהם שנים, מכירה אנשים חדשים, חולמת על יעוד חדש ומתכוננת לשנה החדשה
