"כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?" הוא לחש לי לאוזן ברגע שיצאנו מפגישה משותפת. ואני מופתעת ומחוייכת לאור ההצהרה. "למה? מה עשיתי עכשיו?" חייכתי לעברו בהקנטה.
"לא יודע, אבל יש משהו מרגיע בלשבת לידך, להיות איתך, משהו שאת מקרינה. מעין נינוחות כזאת, רוגע, שלווה שאני לא מכיר, כזאת שמקרינה לכל הסביבה וחודרת פנימה ברכות. הפגישה היתה מצויינת ובזכותך" ואני מביטה לו בעיניים, מחייכת ובלב צורחת "עוד, עוד, עוד...".
"כנראה שאני מצליח סופסוף להיות קשוב לסביבה ומרפה לרגע מלהיות מרוכז בעצמי" ועכשיו אני צורחת באמת ולא רק בלב, צועקת בקול וקופצת עליו ומחבקת חזק. הכי חזק !
"גם אני אוהבת אותך ואני כל כך שמחה שהחלטנו לעבור את התהליך הזה ביחד ו.. שיש כבר תוצאות. כל כך שמחה".
"זה הכל בזכותך"
"כבר אמרתי לך, אני רק הכלי. כל מה שקורה זה בזכותך"
"אז כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך היום?"
"כן, כבר אמרת. אבל תגיד שוב..."
"אני אוהב אותך"
