סערת רגשות שהתפרצה פתאום, אולי מהידיעה שלא שיתפת אותי היום או בגלל הלחץ הרב בכל מה שקשור לבריאות הרעועה שלך, מכל מה שעובר עליך, מכל מה שאתה בוחר להתעלם. זה מרגיז, זה מעצבן, זה מלחיץ והכי מהכל זה מדאיג.
איבדתי את זה היום, לא שלטתי ברגשות שלי, הפחד הגדול לאבד אותך התפרץ ויצא החוצה בכעס ובצעקות. אני רוצה להתנצל על זה אבל מצד שני, אולי זה מה שיצליח לנער אותך סופסוף ויגרום לך להוציא את הראש מתחת לאדמה. אם כך, זה שווה. הרי השיחות האינסופיות איתך, המראה הענקית שאני מעמידה לך מול הפנים בכל רגע שאני יכולה, לא מצליחים להוציא אותך מהאדישות הזו, מהבריחה שלך מעצמך.
אוף!
אין לך מושג כמה זה מתסכל.
היום פתאום קלטתי שיכול להיות שעוד רגע אני מאבדת אותך וזה הכעיס אותי. העובדה שאני נמצאת כאן בשבילך, ואתה יודע את זה, אבל לא מצליחה לגרום לך להבין את חומרת המצב שלך. אני לא יכולה לחיות את החיים בשבילך, אני לא יכולה לשלוט בחיים שלך, אני גם לא רוצה. אתה כבר ילד גדול, אתה אדם מבוגר, אתה צריך להבין שאם לא תשמור על עצמך משהו מאוד נורא יקרה. הכי נורא.
לא רוצה לומר שהייתי שם ולא עשיתי כלום, וזה לא נכון, אני עושה את כל מה שאני יכולה אבל אני לא יכולה לבד, אתה חייב להיות שותף לזה, אתה חייב לעזור לעצמך ולהבין שאלו החיים שלך וזה הכי חשוב בעולם. נקרעת מזה שאני רואה איך אתה הורג את עצמך לאט - זה מטריף אותי וכל מה שאני מנסה לעשות, לא עוזר לגרום לך להתחיל להתמודד ולהפסיק לברוח.
אין לי כבר כח וכל כך בא לי להרפות ולהגיד לך שמכאן תמשיך לבד. בלעדי. כל כך בא לי... בבקשה אל תגרום לי להגיע למקום הזה, לוותר עליך, להרפות ולהתרחק. בבקשה.
