כנראה שזה החורף האפור בחוץ שגורם למדד מצב הרוח שלי להשתנות בקיצוניות כזו. מסתבר שזה לא רק אצלי, בשבועות האחרונים שומעת על הרבה אנשים רבים, מתווכחים, מסתגרים, משתנים. שינויי מזג האויר הביאו לחשוב שאולי זה לא רק אצלי, אולי זו לא רק אני.
שמסתגרת, שנבהלת, שבורחת כמו ילדה קטנה מפני מפלצת איומה. אולי זו לא רק אני שכועסת, שנשברת, מתרסקת, בוכה, צוחקת, בוחקת. אולי זה לא בגללי, בגללו, בגללם, אולי זה משהו באויר, באוירה, בשינוי, בשגרה. אולי.
ימים מטורפים, משונים, שאלות רבות שעולות לאויר ומתפוצצות בפנים, שאלות קשות, מחשבות נודדות. מה יהיה? מה יקרה? איך ילך? איך נבוא? איך נלך? איך נגשים חלומות? תשובות לא ברורות.
הדמעות זולגות פתאום, דברים קורים פתאום בלי הודעה מוקדמת. הבטחתי לעצמי שלא אבכה בגלל דברים שקשורים לעבודה והנה זה קורה שוב ושוב. בוכה גם בגלל דברים אחרים, עמוקים יותר. צוחקת, מאושרת, עצובה. אם היה גרף יומי של מצב הרוח שלי הוא היה בירידות ועליות מתמידות בלתי מוסברות, כמו זיגזג, למעלה ולמטה ובעיקר לצדדים. קורים הרבה דברים ולא קורה כלום. מבולבל לי.
מסתגרת ויורה לעבר כל מי שמנסה להתקרב. בלי לחשוב, בלי להרגיש, יורה ופוגעת. אז מתרחקת. אל תתקרבו אלי, אני מסוכנת. פוגעת באנשים שאני הכי אוהבת. יש מי שלא פוחד ונכנס לשדה הקרב ומתקרב, יש מי שמצליח ויש מי שמחכה להפסקת אש. לא יודעת מה יותר טוב אבל יודעת שזו אני שצריכה להבין דברים עם עצמי, להבין מה עובר עלי.
טוב לי. באמת שטוב לי באופן כללי ובכל זאת גם עצוב. שינויי מזג האויר? החורף ההפכפך? הגשם והקודר הזה שגורם לי להסתגר בתוך עצמי, בבית, מתחת לשמיכה שלי, לבד. בלי אף אחד. לא רוצה. רוצה לבד. ככה. כן. לבד. לחשוב, להרגיש, להתחבר לעצמי, להבין. לבד. חורף.
זו מין עונה כזאת שגורמת לחשוב, הרבה. להתכנס ולהתכסות מפני הגשם והקור והאיכסה ופשוט לחשוב, לשקול, להחליט או שלא. פשוט להיות, הכי קרוב לעצמי, לנשמתי, להוויתי. קרוב. כואב אבל פחות. חורף. מתי הוא נגמר?
ואז נהיה חורף
העלים הירוקים כבר צהובים
ואז נהיה חורף
חברים הולכים, חוזרים
נגמר קיץ, אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים
ואז נהיה חורף, שהביא איתו תשוקה למכשירי חשמל
וכמה שגבוה וכמה שנמוך אני לא נבהל
נכנס אל המיטה בלי להוריד בגדים
כמו ילד שפחד ובא לישון עם ההורים
ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי
זה כמו מראה אל תוך, המחשבות שלי
ואז נהיה חורף, שהביא איתו עשן לרחובות
ואז נהיה חורף, הביא לי כמה מחשבות על אהבה
על אנשים ועל שמחה
וכמה שחשוב לזכור שהימים עוברים
ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי
זה כמו מראה, אל תוך המחשבות שלי
ואז נהיה חורף
