כבר מהצהרים זה היה ברור שהיום הזה הוא מאחד הימים הנוראים האלו, שהכל הולך עקום, שכל דבר מעצבן, ש'תיקים' כבדים נופלים כך סתם מהשמיים. אנרגיות שליליות ריחפו להם חופשי במשרדים, במסדרונות ובין האנשים.
"אתה יכול לבוא רגע דחוף?"
"כן. מה קרה?"
"אני חייבת חיבוק"
חיבוקים זה דבר שבשגרה, כבר כולם יודעים, כולם התרגלו, כולם מנסים. חיבוקים. במסדרונות, במשרדים, במטבחון, סתם כך, לא תמיד יש סיבה ומה זה משנה בעצם? היא נזכרת שכשהתחילה לעבוד שם זה היה מוזר, כולם היו מרוחקים, לא נוגעים, רק מדברים (והרבה) ועכשיו? כולם נוגעים, מחייכים, מתחבקים. כנראה שהיה לה חלק מאוד גדול וחשוב במהפך הזה וגם אם לא, זה נחמד לדעת שאין דיסטנס, שהאוירה לא קרירה ושאפשר לחבק אפילו את הבוס ביום רע.
"הכל בסדר איתך מותק?"
"כן, כן, סתם יום רע"
"גם את מרגישה את זה? גם אצלי"
"איזה מזל שאתה פה, ושאני יכולה לדרוש חיבוק כמעט בכל רגע נתון, אחרת הייתי קורסת"
"ואיזה מזל שאת פה, אין סיכוי שהייתי שורד את כל התלאות כאן בתקופה האחרונה, בלעדייך. כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?"
"לא" ענתה בחיוך שמחק את כל האיכסה שהרגישה לפני רגע
"אז אני אומר לך עכשיו. אני אוהב אותך"
"גם אני אותך"
לא ברור לאף אחד מהם מתי זה התחיל ואיך, אבל החיבור התחיל אי שם לפני חצי שנה בערך ומאז זה מתהדק, כל יום עוד קצת, כל שעה יותר, כל דקה עוד מדרגה. הקשר הזה יותר חזק מהרבה דברים אחרים שקורים לשניהם בחיים, מסביב. מעין עוגן אוהב שאפשר לסמוך עליו שהוא שם, לומדים אחד את השניה לאט, קשה, עליות וירידות ומחשבות ואכזבות. כואב לפעמים אבל אוהב הרבה.
"בוא נחליט שנעשה היום משהו כייפי. כשנצא מכאן לא נדבר יותר על עבודה, לא על האנשים בעבודה, לא על דברים מעצבנים, נעשה משהו כייפי בשביל הנשמה. בוא נחליט"
"אוקיי" השיב בחיוך "לא משנה מתי אנחנו יוצאים מכאן ומה מידת העייפות, היום נעשה משהו כייפי, אפילו סתם נשב בבית ונפנטז יחד על עתיד ורוד"
"אולי נביא סרט של בנות ונשקע יחד בקיטש עם שמיכת פוך על הספה בסלון"
"כן ! קבענו"
"קבענו"
הם יצאו יחד אחרי תשע בערב מהמשרד, 12 שעות של עבודה, שניהם היו תשושים אבל.. החליטו שעומדים בהבטחה ורק כדי לשמור על שפיות, כדי להשאר ביחד ולצחוק מבדיחות שרק הם הבינו, משטויות שגרמו להם תמיד לצחוק בקול רם.
"אני לא מבין בשביל מה אנחנו מגיעים לעבודה עם שתי מכוניות, ממילא אנחנו באים ביחד לעבודה והולכים יחד"
"נכון ועדיין אתה שוכח שאנחנו גרים בבתים נפרדים... אמנם חמש דקות נסיעה ובכל זאת..."
"טוב, אז תשאירי את האוטו שלך פה ונסע אליי, מחר נסיע ביחד בבוקר"
"כן, כן, בסדר. אני צריכה גם להגיע הביתה הלילה, שכחת?"
הם נסעו אליו הביתה (כל אחד ברכבו), עלו לדירה, שמו את התיקים ולקחו את הכלבה לטיול בחוץ. בדרך צחקו, קישקשו, עברו בצרכניה וקנו דברים לנשנש ועלו הביתה. באיזי, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי וברור. הם הרגישו כל כך בנוח אחד עם השניה, שכל מה שעשו יחד הרגיש להם ברור ומובן.
הוא הכין לאכול, היא הכינה שתיה. הוא עישן סיגריה, היא האכילה את הכלבה, הוא התיישב מול הטלוויזיה והיא התכרבלה על הספה לידו תחת שמיכת הפוך שהביא לה. כאילו היו נשואים שנים, ככה, עשו את הדברים הנכונים בלי לתכנן, כיבדו את מרחבי המחיה אחד של השניה, דיברו, התחבקו, צחקו, עשו שטויות. כייפי. כמו שהבטיחו.
אחרי שצחקו מלא הפה מחברי "משחק מכור" הוחלט להביא סרט מהוידאומט.
"אנחנו הבנות (הכלבה ואני) נלך להביא סרט, משהו מיוחד שאתה מעדיף?"
"לא, תביאו מה שבא לכן, אני גמיש, סומך עלייך" ענה בחיוך ונשאר מול הטלוויזיה מתחת לשמיכה על המאפרה והסגריות במרחק נגיעה. התמונה הזו שלו הצחיקה אותה. לקחה את המפתח של הבית ושל הכניסה למטה וירדה לטייל עם הכלבה ברחובות לעבר הוידאומט, כאילו גרה שם שנים, היא הכירה את הרחוב, את בתי הקפה, היא התנהלה לה בשיא הטבעיות, כאילו היתה שם תמיד מטיילת ברחובות לבד עם הכלבה. תחושה מוזרה וחדשה ועם זאת מוכרת. תחושה נעימה, תחושה טבעית של שייכות.
"לפני הזריחה" עם אית'ן הוק היה הסרט הנבחר, בינתיים הוא התעקש לארגן לה אוירה של קולנוע ביתי איכותי ונוח, נתן לה טרנינג שלו ללבוש (שיהיה נוח), הכין פופקורן, כיבה את האורות והדליק מזגן על חימום ושניהם מתחת לשמיכה, הכלבה שרצה ביניהם, הגשם דפק בחוץ ועל המרקע הקטן - סרט בנות. רומנטי קיטשי וכל כך צפוי. הוא בינתיים נרדם והיא נשארה עד סוף הסרט. נהנתה מניקוי הראש מכל תלאות היום, מנוכחותו הכל כך נוחה לידה, מהאוירה, מהסטואציה, מהכל. בתום הסרט ארגנה את הבלאגן שעשו עם האוכל אל המטבח והעירה אותו בנשיקה עדינה "קום למיטה" הוא קם ישר לחדר השינה והיא החליפה את הטרנינג בג'ינס, התארגנה, לקחה את הסרט להחזרה ורגע לפני שיצאה הלכה להפרד ממנו לשלום "למה את הולכת?" מלמל מתוך שינה מכורבל כולו תחת השמיכה, היא חייכה, נישקה אותו והלכה.
כשחיכתה למעלית התברר שהטלפון הנייד שלה נשאר בדירה (שהיה גם השעון המעורר שלה אשר בלעדיו לא היה סיכוי שהיא תתעורר בבוקר) היא דפקה קלות על הדלת במחשבה שאולי ישמע מתוך החדר הפנימי. להפתעתה הוא פתח מיד, במהירות שהותירה אותה במחשבה שהוא קם ממיטתו והיה ליד הדלת אחרי שיצאה. "מוזר" חשבה לעצמה והמבט בעיניו היה מוזר עוד יותר "מה קרה?" שאלה בדאגה "לא.. כלום.. אני עייף.. הכל בסדר..." גימגם היא יצאה שוב מהדירה והוא נותר עומד עם הדלת הפתוחה ומסתכל "אל תלכי" אמר בשקט "מה?" הוא שתק. "אתה רוצה שאשאר?"
למרות שרצתה ללכת הביתה, שמחה עם ההזדמנות לישון ביחד. פעם הוא הגדיר את זה כ"החום האנושי" ומאז ההגדרה הזו לא יצאה לה מהראש, זה כל כך נכון והתחבר לה לכל כך הרבה דברים, סיטואציות, הרגשות. "כולנו זקוקים לחום..."
הבוקר לא היה שונה משאר ההתנהלות הטבעית ביניהם. הוא קם בשש וחצי והיא התעוררה בשבע, למרות שהיו צריכים להתייצב בעבודה בתשע וחצי. כשקמה הוא כבר היה אחרי הקפה הראשון של הבוקר, הסיגריה הראשונה ומול תכנית הבוקר בערוץ 10. היא לא זוכרת מתי אי פעם צפתה בתכנית בוקר, הבקרים שלה תמיד היו קצרים ומהירים. "בוקר טוב" חייכו חיוך ישנוני. "עוד מעט יהיו לך מים חמים להתקלח. וגם שמתי מים לקפה" אמר בקול של 'יש מי שדואג לך' "תודה מותק, אני ארד לעשות סיבוב עם הכלבה בינתיים". מאז שהיתה ילדה לא עשתה סיבוב בוקר עם כלב, זה היה הכי מוזר ועם זאת הכי לא.
מתחילים יחד את הבוקר, לאט. קפה, מקלחת, שיחות של בוקר מול אירועי תחילת היום בטלוויזיה, כל אחד במרחב שלו, משיקים בנקודות ברורות. מתנהלים בבית כמו זוג ותיק, מכיר, נעים. אוהב. לפתע עברה לה בראש המחשבה שזו אולי הזוגיות הכי אמיתית שהיתה לה אי פעם ועם זאת, הזוגיות הכי לא. התחושות הטובות פיצו על המחשבות הכואבות. מדגמנים זוגיות וזה מרגיש הכי טוב, עבורה. עבורו. עבור כל מה שזה עושה לשניהם.
"למה אתם תמיד יוצאים ביחד מהמשרד הביתה?" שאלה מיכל בסוף היום הזה
"כי אנחנו גרים ביחד" הוא ענה בחיוך קורץ "כמו זוג לכל דבר" המשיך
היא שתקה מחוייכת
"טוב, תפסיקו עם השטויות" ממשיכה מיכל
"זה באמת !" היא ענתה לה בחיוך, לקחה את ידו והם יצאו יחד מחוייכים מהמשרד. בדרך היא חשבה שזו הפעם הראשונה שהוא אומר את זה בקול רם, שהוא כנראה גם הבין, בדיוק כמוה, שהיום הם הצליחו לעלות עוד מדרגה חשובה והיום יותר מכל הימים, הם מדגמנים זוגיות למופת, אפילו כבר הם מאמינים לה, מרגישים אותה, חווים אותה. ובפנים עמוק בלב זה מרגיש כמו משהו הרבה הרבה יותר טוב מלחוות את הלבד.
