רח' הכרמל, יום ששי בבוקר, ממש לפני הכניסה לשוק, ליד המכולת השכונתית בין המון אנשים מתרוצצים, אני פתאום רואה אותו. בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה הוא, הוא נראה מוזנח כזה, אבל אחרי שניה זה היה ברור שכן. זה הוא. ניגשתי אליו.
"היי מה עניינים?" אני פונה אליו נרגשת ומדביקה לו נשיקה קלילה על השפתיים
"הכל בסדר" הוא מחייך במבוכה ובעיניו מסתמן סימן שאלה תמוה
"המון זמן לא התראנו, מה אתה עושה פה?" אני ממשיכה בקצב
"את יודעת, קניות לפני שבת" הוא משיב בהיסוס
"אחלה, גם אני" אני משיבה מהר בקול של ממהרת "החלפתי טלפון וכל הזכרונות נמחקו לי, איבדתי גם את הטלפון שלך, תן לי אותו שוב" אני שולפת במהירות את הטלפון הנייד שלי ומתחילה לחייג בחיוך "מה המספר?" והוא מבולבל קצת ולא ממש מבין מה קורה פה, אבל הבטחון שלי מערער את שלו "אני אתקשר אליך עכשיו כדי שיהיה גם לך את המספר החדש שלי" אני ממשיכה בלי לעצור.
הוא נותן את המספר, בהיסוס ואני מקלידה במהירות ומתקשרת אליו "הנה, עכשיו תשמור על המספר הזה טוב טוב ויש לך גם אישור להשתמש בו" אני ממשיכה בקצב ולא ממש נותנת לו מרחב למחשבה. מסתכלת לו בתוך העיניים ומחייכת חיוך כובש.
"טוב, אני חייבת לעוף" אני ממשיכה לירות "כייף לראות אותך שוב" אני מתקרבת אליו לחיבוק אוהב, והוא בלית ברירה משתף פעולה אך עדיין ניכר ההיסוס על פניו, הוא לא לגמרי בטוח ומחייך חיוך מהסס.
נשיקה אחרונה לפינלה, אני מדביקה לו על השפתיים הרכות, "ביי ביי, נדבר" מחייכת חיוך אחרון ורצה לדרכי, "ביי" אני שומעת את קולו מאחורי. נכנסת חזרה לתוך שוק הכרמל, הומה אנשים מחוייכת. אורן שבו. הוא הורס אותי. ובכלל לא אכפת לי שזו הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא פגש אותי, ממש לא אכפת לי.
אורן שבו - ההיית או חלמתי חלום?
