כשהחלטתי שאני קמה הבוקר והולכת לעבודה, ידעתי מראש שלא יהיה לי יום קל. אחרי שבוע של רביצה בבית במצב מאוזן עם הרגל למעלה, הגיע הזמן להתחיל ללכת ולהתמודד עם החיים האמיתיים ועם תיבת מייל שבטח התפוצצה לה מהעומס בינתיים. זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי אפילו לא להתקרב למייל של העבודה כשאני בבית, הפעם החלטתי לקחת את ענין העצירה עד הסוף בידיעה מראש שזה בטח יתנקם בי אחר כך, כי מה? סתם סתם אני אסבול לי מכאבים מבלי לנצל את זה לטובתי, לפחות זה, לא?
בדרך, כשצלעתי לי לאיטי לעבר המשרד, עוד קיוויתי (וביקשתי חזק חזק בלב) שהיום הזה יעבור בשלום, שאנשים יוכלו לרגע אחד להפסיק להיות מרוכזים בעצמם ולהבין אותי, אך כמובן שטעיתי. מסתבר שהייתי ממש חצופה שהרשתי לעצמי לנוח בבית ולא להתייחס לכל העובדים תחתיי (ויש הרבה כאלו). אני מבינה את תחושת הנטישה שהם הרגישו כשנעלמתי לי פתאום, אני מבינה את התסכול ועדיין, ראבק! תנו לבן אדם להיות חולה. אה, סליחה, שכחתי שזה אסור.
כמות האנרגיות השליליות שקיבלתי היום היתה גדולה מדי עבורי, לתומי ציפיתי לאמפתיה, אבל איפה? איך אפשר לצפות לאמפתיה אחרי שאני נוטשת, נעלמת, לא מגיבה?! קצת הגזמתי. כל היום שיננתי לעצמי "אי אפשר לרצות את כולם, אי אפשר לרצות את כולם, אני לא יכולה לרצות את כולם גם אם אני נורא נורא רוצה, פשוט אי אפשר! אי אפשר לרצות את כולם".
אני מודה שקצת קשה לי עם זה, יש לי איזה דיפולט בגנים שגורם לי לירצות לגרום לכולם להיות מרוצים, זה אולי אולי יכול לעבוד מול אדם אחד או שניים, אבל מול עשרות אנשים ביחד? זה כנראה בלתי אפשרי ועדיין מרגישה סוג של כשלון (למרות שאני יודעת שהוא לא אמיתי ושעשיתי את המקסימום שאני יכולה במסגרת המוגבלויות שלי ובכל זאת...). ואם זה לא מספיק אז יש לי עוד פאק קטן בגנים, אני לא יודעת לעשות את ההפרדה בין העבודה לחיים שלי הפרטיים, אני לוקחת הכל איתי הביתה, אני ישנה עם זה בלילה, אני מתעוררת עם זה בבוקר, זה איתי כל הזמן. שחר אמר לי היום שאני צריכה ללמוד קצת טאי צ'י, אמר שזה מלמד לעשות את ההפרדה הזו, הלוואי שהייתי יכולה, אולי זה הפתרון.
לא יכולה לרצות את כולם, לא יכולה לרצות את כולם, כזאת אני. תכעסו, תשנאו, תתמודדו.
מחר יום חדש.
