שוב הוא הגיע, היום הזה. היום הכי עצוב בשנה כבר כאן, כל כך מהר, שוב. לזכור ולא לשכוח. ובכל שנה נוספים עוד ועוד שאסור לשכוח. כל כך עצוב, זה לא נגמר, תחושה שזה לא יגמר לעולם, עוד ועוד ועוד, בא לי לצרוח "די ! אי אפשר יותר. מספיק עם זה !!"
ושוב חושבת עליך המון ביום הזה. נזכרת בך, מריחה אותך, שומעת, רואה, רק עם עצמי. רק אתה ואני. כבר לא מדברת עליך, לא מספרת, לא אומרת כלום רק זוכרת. נזכרת. כואבת. אתה. אותך.
ובכל שנה ביום הזה כותבת לך, מספרת לך, משתפת אותך בתחושות, בכאב, מדברת איתך יותר מתמיד, ביום הזה. היום. כואבת עם כולם את הכאב החד, את האובדן, את התסכול, את החוסר הזה, את החלל הריק.
והיום, ביום הזה, נגמרו לי המילים, נגמרו לי הדמעות. ביום הזה, ממש עכשיו, כבר אין לי מה לומר, אין לי מה לספר, לכעוס, להאשים, לרגוז, כבר אין את הכח. היום רוצה רק להתכרבל. איתך. ולשתוק. פשוט לשתוק. כי כבר חמש עשרה שנים שאתה שותק ואני מדברת, אתה שותק ואני מספרת, אתה שותק ואני אומרת, מתארת, מדממת. כל כך הרבה זמן עבר ואתה עדיין שותק. היום הזה רוצה לשתוק איתך. כבר אין לי מה לומר, אין לי מה לספר, אתה יודע הכל. הכל. סיפרתי לך על האובדן, סיפרתי לך על הכאב, סיפרתי לך על הכעס, סיפרתי על המחשבות, על הדמיון, על התקוה, על השגעון. כבר סיפרתי לך הכל. כבר בכיתי איתך הכל.
והיום. ביום הזה, רוצה לשתוק איתך, להיות איתך לבד ולשתוק. בוא לשתוק איתי, חבק אותי.
האיש מהבקעה
כבחלום תמיד אזכורה - האיש עובר כעובר אורח, נוגס תפוח, בין אבק ורוח, נוסע על גב המשאית אל הבקעה. חמה הדרך, ארוכה היא, ושם הוא בין קוצי הקיץ, רץ כמו פרא לחפש לי פרח. חוזר הוא- נושא קנה סוף אלי מן הבקעה.
