לפעמים אנחנו נורא רוצות שהם יחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים, ישלחו אסאמאסים מתוקים. לפעמים אנחנו ממש רוצות לדעת שהם חושבים עלינו במשך היום, גם כשאנחנו רחוקות ועסוקות. לפעמים אנחנו פשוט רוצות לקבל סימני חיבה ואם אפשר, אז גם קצת אהבה, אבל לפעמים.... לפעמים אנחנו ממש לא רוצות! אבל ממש לא!
ודווקא אז, כשאנחנו ממש לא רוצות - הם שם. מחזרים, אומרים מילים יפות, יצירתיים, שולחים אסאםאסים מתוקים (שבא להקיא!), חושבים עלינו כל היום (והלילה) מרעיפים סימני חיבה ואהבה, הרבה אהבה, כל הזמן. דיייייי!
אני לא זוכרת מתי קובי ואני נפגשנו בפעם הראשונה ואיך בכלל הכרנו, זה היה מזמן ומאז נפגשנו מדי פעם, בילינו יחד, צחקנו, דיברנו, התחבקנו, שכבנו. בלי הגדרות, בלי מסגרות, בלי חוקים ובעיקר כדי לחמם לילות בודדים. לקובי יש לב ענקי, הוא כזה נותן. כל מה שאבקש, בכל שעה שאבקש, רק שאבקש והוא מתייצב. הרבה פעמים הרגשתי לא נעים עם כל הנתינה הזו שלו, משהו בו גרם לי להיות מישהי אחרת, מישהי שאני לא מכירה ולא אוהבת. נצלנית כזו, אפילו קצת רעה, אבל הוא כנראה מאוד אהב את זה (אחרת אין הסבר לזה שהוא בא שוב ושוב והתעקש לרצות אותי).
ביומולדת שלי הוא בא עם מכשיר די.וי.די חדש מתנה, התקין לי אותו (שעה וחצי לקח לו!), אני זוכרת שבאותו לילה ישבנו וראינו סרט שהוא הביא, אכלנו גלידה והלכנו לישון. כשקמנו בבוקר ידעתי שזהו. האמת שידעתי את זה כבר הרבה לפני כן, אבל לא הצלחתי להודות בזה ביני לבין עצמי, הצורך הזה בגוף חם שיארח לי חברה בלילות של לבד, טישטש לי את שיקול הדעת.
ארבעה חודשים עברו מאז, ארבעה חודשים שלמים שבהם הספקתי לטוס לתאילנד ולחזור ולנהל תקופת חיים מלאה בהמון אנשים, מערכות יחסים, אירועים ובעיקר עבודה. בכל התקופה הזו לא דיברתי עם קובי אפילו לא פעם אחת, אבל הוא ממשיך. הוא ממשיך לשלוח לי אסאםאסים מתוקים. בכל יום ששי מצפצף הנייד שלי: "שבת שלום מתוקה" בכל יום ראשון: "שבוע טוב חמודה" מתישהו בכל אמצע שבוע עוד אסאםאס בסגנון: "מתי נתחבק?" או "אני מתגעגע אלייך" או "בואי נישן ביחד". לאף אחת מההודעות האלו לא השבתי מאז יום הדיוידי ההוא, אבל הוא בשלו, לא מתייאש, ממשיך, ארבעה חודשים, כל שבוע, שולח, שוב ושוב ושוב, ארבעה חודשים רצוף.
נכון, אני אשמה, אני צריכה פשוט להגיד לו שזהו, שזה נגמר שיותר לא נישן ביחד, לא נתחבק, לא נפגש, אבל משומה אני לא מצליחה לומר את זה, אני עדיין מקווה בתוך תוכי שהוא יבין את זה לבד, אחרי הכל, ראבק, ארבעה חודשים זה לא רמז מספיק עבה?! אני יודעת שאני חייבת לסגור את המעגל הזה באופן סופי, אבל לא בא לי להסביר, לא בא לי להתמודד, בא לי פשוט שהוא יעלם.
איך זה שהגברים שאנחנו ממש רוצות שיחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים וישלחו אסאםאסים מתוקים, פשוט לא עושים את זה ואלו שאנחנו לא רוצות, לא מפסיקים? עולם הפוך. אוףף.
