כבר שבוע המחשב שלי בבית מסרב לתת אותות חיים. שבוע שלם! בהתחלה ניסיתי, אבל לא הצלחתי לעשות לו החייאה לבדי, אז ביקשתי מהחברים הקרובים שלי לבוא ולעזור לי. יש שני אנשים בעולם הזה שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות שיטפלו לי במחשב, שני אנשים, שני חברים, שתי אכזבות.
אני לא כועסת על זה שהם לא באו בסוף והשאירו אותי נטולת מחשב, אלא על זה שהם לא היו מספיק הוגנים להגיד לי שהם לא יבואו בסוף והשאירו אותי ישובה בבית ממתינה, מקווה ומצפה, יום ועוד יום ועוד יומיים.
שניהם עסוקים מאוד בחיי היומיום שלהם, אני יודעת ולא רציתי להעמיס עליהם עוד, אבל עדיין, כשמשהו מתקלקל לנו, אנחנו קודם פונים לאנשים שקרובים אלינו, האנשים שאנחנו סומכים עליהם. אז פניתי לאחד, ביקשתי יפה והוא הבטיח לבוא, יום עבר, עברו יומיים, אף אחד לא בא (וגם לא התקשר), פניתי לשני, גם הוא הבטיח, עבר יום, עברו עוד יומיים, גם הוא נעלם.
"אתה בטוח שתצליח להגיע היום? כי אם לא, זה בסדר, אני אנסה למצוא מישהו אחר..."
"לא, לא, אל תתקשרי לאף אחד, אני אגיע"
כשמישהו עושה לנו טובה, אי אפשר לדרוש ממנו דברים, אי אפשר לנג'ס לו, להתעצבן עליו, הוא הרי עושה לנו טובה, הוא לא חייב. יש משהו מאוד עדין בסיטואציה הזו, לא תמיד יודעים איך להתנהג, במיוחד כשמדובר בחברים.
אני לא יודעת אם אני יותר כועסת או יותר מאוכזבת, או אולי שניהם ביחד. אני יודעת שאני בעיקר מתוסכלת מחוסר האונים בו אני נמצאת כרגע. מאוד מעריכה את הרצון הטוב והחברי, לרצות לחלץ אותי מהמצוקה הזו, מאוד מעריכה את הנסיון לדחוס אותי ללו"ז הצפוף של כל אחד מהם ומאוד מאוד לא מעריכה את ההעלמות, את חוסר ההוגנות, את המצב הקיים בו שניהם השאירו אותי בבית ממתינה. לא ניסיתי למצוא מישהו אחר שיבוא לתקן לי את המחשב, כי הוא הבטיח שיגיע, לא יצאתי לבלות, כי הוא אמר שהוא יבוא, לא עשיתי כלום, רק חיכיתי בסבלנות. כי הוא הבטיח, אבל לא טרח לספר לי שהוא לא יוכל לעמוד בהבטחה הזו.
והעובדה ששניהם יודעים שהמחשב שלי מהווה חלק מרכזי בחיי, שזו העבודה שלי, שבלי מחשב אני במצוקה אמיתית, הגדילה את האכזבה פי כמה.
אני לא יודעת אם אפשר להסיק מזה שאי אפשר לסמוך על חברים, אבל אני יודעת שכשזה מגיע לטובות, אולי כדאי לחשוב פעמיים, להשאיר את החברים בצד, לא להיות תלויים באף אחד, להזמין איש מקצוע ולשלם לו, בלי טובות.
נ.ב. אם במקרה מישהו מכיר אחד כזה, אנא, אנא עשו מצווה. תודה.
