זוכר שהבטחת ללמד אותי שוב לרכב על אופניים

בואי עכשיו

מה עכשיו?

עכשיו, עכשיו, אני עם האופניים כאן, יאללה את באה?

אממ.. אולי מחר? אני קצת עייפה

בואי כבר

.

.

.

שבי עם כל כובד המשקל שלך על המושב, אל תחזיקי את הכידון חזק, תתייחסי אליו כמו אל הגה כח

אני מפחדת

אל תדאגי, אני מחזיק אותך, מוכנה?

אני רוצה הביתה

נו, תפסיקי עם השטויות שלך, קחי אויר, שימי רגל על הדוושה וקדימה

תחזיק אותי?

כן, נו, אני מחזיק, מוכנה

לא

נו

טוב, יאללה

.

.

.

בואי ננסה שוב, אבל תנסי לא ליפול הפעם. קחי שוונג ותדוושי מהר, אחרת את מאבדת את שיווי המשקל שלך

כן, זוכרת, לדווש מהר

ואל תחזיקי את הכידון כל כך חזק, תזכרי, כל כובד המשקל שלך על המושב

זוכרת

מוכנה?

לא

נו

תחזיק אותי

מחזיק, הפעם תשימי את שתי הרגליים על הדוושות, אני מחזיק ואז תדוושי מהר

שאני לא אאבד שיווי משקל?

בדיוק

יאללה, אל תדאגי, אני איתך, מחזיק אותך עד שתתרגלי

הלוואי שהיית יכול לרוץ איתי כל הזמן.... :-)

מפגרת

בוא נלך הביתה

די, תנשמי עמוק ותראי שאת יכולה

טוב. אני מוכנה, ואל תעזוב אותי כל כך מהר

אני לא יכול לרוץ איתך הרבה, רק בהתחלה ואני אגיד לך כשאני עוזב

טוב

.

.

.

אחרי כמה פעמים כאלו וקריאות עידוד מרגשות, הצלחתי לרכב לבד כמה מטרים, עשיתי קצת זיגזגים, צרחתי לשמיים תוך כדי רכיבה, נפלתי שוב ובסוף ויתרתי. לא יודעת מי זה המציא את המשפט המעצבן "... זה כמו לרכב על אופניים, אף פעם לא שוכחים....", היום הצלחתי לנפץ אותו ולהוכיח שהוא לא צודק, כי כנראה אחרי עשרים ומשהו שנה פג תוקפו של המשפט הזה, או שאולי זה פשוט הפחד הפנימי שלי שלא נותן לי לדווש מעל המחסום הזה. בינתיים ויתרת והחלטתי להתרכז בלהחלים מהפציעה הקודמת שלי ברגל, לפני שאני פוצעת את עצמי שוב. האופניים יחכו.

(ותודה לאיש שלא מתייאש ממני ומצליח להחזיר אותי למחוזות ילדותי, בהם אבא שלי רץ אחרי כשלמדתי לרכב על האופנים החדשות שלי עם גלגלי העזר. תודה)