היה משהו עצוב באופן בו נועם הלך ממני. שוב. הפעם כנראה לתמיד.
נועם ואני בילינו תקופה ארוכה יחד, תקופה בה היו עליות ומורדות, שיחות ארוכות, אהבה והרבה סקס, זו היתה תקופה בה הצלחנו להתחבר בנקודות הכי מפתיעות, פיזיות ונפשיות. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לה תקופה פרועה, אבל בהחלט עשינו שם לא מעט דברים פרועים וגם ידענו להכיל אחד את השניה (בעיקר הוא אותי) ולמדנו הרבה (בעיקר על עצמנו).
לא זוכרת כמה שנים עברו מאז שהחלטנו שנינו, באופן סופי ומוחלט, לנעול את התקופה הזו ולהתקדם כל אחד לדרכו. ניסינו להפרד המון פעמים לפני כן, אבל תמיד אחרי זמן מה, אחד מאיתנו נכנע וחזרנו. זה מצחיק אותי להזכר בזה עכשיו, עבר כל כך הרבה זמן מאז, קרו כל כך הרבה דברים, הכל השתנה ובעצם כלום לא.
בשבוע שעבר הוא התקשר, אחרי שלא שמעתי את קולו משהו כמו שנתיים-שלוש. הפתעה. היה מוזר לפגוש אותו שוב, להזכר בתקופה ההיא שהיתה רק שלנו, בדברים שכבר מזמן שכחתי והוא תמיד זכר. קצת נגענו, הרבה דיברנו, קצת התגפפנו, קצת ניסינו להזכר בטעם, במגע, בחיבור ההוא. זה לא קרה.
עברו כמה ימים מהפגישה ההיא ואז הוא בא שוב, נכנס למיטה שלי בשעת בוקר מוקדמת, נצמדנו גוף לגוף, נגענו, דיברנו, התחבקנו, ניסינו לשחזר ומהר מאוד הבנו שזה לא יקרה ואולי עדיף כך. ויתרנו. חיבוק אחרון, נשיקה והוא יצא מהמיטה, התלבש והלך. "ביי מותק" הוא אמר רגע לפני שסגר אחריו את הדלת ואני נשארתי אילמת במיטה, תחת השמיכה, מבינה שלא אראה אותו שוב לעולם.
היה משהו עצוב באופן בו נועם הלך ממני. שוב. הפעם כנראה לתמיד.
