לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלתי מכתב אישי כזה ולא וירטואלי במייל, אלא בתיבה אמיתית, עם מעטפה לבנה (אמיתית גם היא) עם השם שלי בכתב יד (למרות שזה השם הקודם שלי), בלי בול. התרגשתי, קרעתי את המעטפה בשניה ושלפתי דף שורות מתוך בלוק צהוב, מקופל יפה.

מ'

אחרי שנתיים של העדרות הנה אני משמיע בת קול כתובה.

מקוה שאצלך הכל בסדר.

אני נמצא בתקופה הזו של חיי בעיר הגדולה לאחר שחזרתי לאחרונה מתהומות השפלות והתופת.

אשמח אם תרימי לי טלפון וניפגש.

ג.א. (וכאן שמו ומספר הטלפון)

ברגע הראשון זה הצחיק אותי נורא, לא האמנתי. קראתי את המכתב הזה שוב, מופתעת. ג.א. היה מטופל שלי לפני קצת יותר משנתיים. גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, עו"ד גרוש שחיפש את עצמו. המפגש הראשון שלנו היה למטרות רומנטיות, כבר בהתחלה הבנתי שזה לא זה ואיכשהו, לא ברור איך, הוא הצליח לשכנע אותי לטפל בו.

הוא היה המטופל הקבוע הראשון שלי, הגיע כל שבוע כמו שעון, שיתף אותי בכל הדברים החשובים וקיבל טיפול שעזר לו להתקדם ולהמשיך ועזר לי לתרגל וגם להתפרנס בכבוד (בעיקר בתקופה שהייתי מובטלת). היה בו משהו שמצד אחד סיקרן אותי, התהליך שהצלחתי להעביר אותו היה מדהים, במשך חצי שנה בערך ומצד שני, משהו בו עדיין שידר לי שהוא מרגיש אלי דברים שמעבר ליחסי מטפל-מטופל. זה הטריד אותי בזמנו אבל הייתי זקוקה לכסף והצלחתי להתעלות מעל זה. היום, כבר לא מטפלת ונמצאת במקום אחר לגמרי, לא יודעת אם אוכל או אם אני בכלל רוצה לפגוש אותו, לטפל בו שוב, להתעלות מעל הדברים שהפריעו לי בזמנו.

מצחיק איך זה שתוך שבוע חזרו אלי שני אנשים, שהיו חלק מהעבר הרחוק שלי (בדרכים שונות). מה אני אעשה עם זה? עוד לא החלטתי, יודעת שאני לא באמת רוצה לחזור להיות איתו בקשר, אבל אולי הוא בא לסגור מעגל, בדיוק כמו נועם. כנראה שאלו המעגלים שלהם, כי מרגישה שאני את המעגלים שלי איתם כבר סגרתי מזמן.

מענין מי יהיה השלישי...   Next