'טוב, אני מאוהבת'. זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי לחברתי האהובה, רגע אחרי שמצאתי את העמוד שלו בפייסבוק. לא היה לי מושג שחודשיים אחר כך, הוא יצליח להכנס לי ככה לחיים ולנשמה ולכבוש אותי לחלוטין. כן, אני מאוהבת. לא ידעתי להגיד את זה עד היום, לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה ובבת אחת זה היכה בי. אהבה.

האהבה היא רחבה ומגוונת, יש לה פנים רבות, משמעויות שונות ותחושות מבלבלות. אז איך זה יכול להיות שהתאהבתי ולא שמתי לב? זה לא באמת שלא שמתי לב, פשוט קראתי לזה בשמות שונים ומשונים, לא באמת שייכתי את התחושות שלי להגדרות, היה לי נוח לחיות עם הרגשות בלי להכניס אותן למשבצות המוכרות. 

אני משתדלת להמנע מהשאלה הבנאלית 'מה זאת אהבה?' ומנסה להתמקד בחיבור הנוכחי שלי אליה, דרכו.

אתם יודעים מה קורה לאנשים שהם ממש מאוהבים? בשלבי ההתחלה של הניצוץ? הכל נוצץ סביב, העולם נראה ורוד מתמיד, האנרגיות זורמות בהרמוניה עם הסביבה והריחוף, הו הריחוף. התאהבות, כשלב הראשוני של האהבה, הופכת אותנו לחסרי פרופורציות. כל שיחה שקשורה איכשהו למושא אהבתנו מלווה בניצוץ בעיניים, אור בפנים, התלהבות קצת קיצונית ורצון אינסופי לדבר על זה עם כל העולם. לשתף. כל הזמן.

מה הבעיה, אתם שואלים? אז ככה, לא כולם יכולים להסחף בהתלהבות שלנו, לא כל אחד מתחבר למקום הזה של ההתלהבות, או לאדם הספציפי הזה בו אנחנו מאוהבים (למרות שהוא באמת מ-א-מם!), לא כל אחד יכול ובעצם אף לא צריך להסחף בהתלהבות הילדותית הזו. כי זה הסרט שלנו, הסרט בו האנשים שחווים התאהבות כזו, חיים.

כן, התאהבתי עם כל המשתמע מכך. מתהלכת עם חיוך מטופש, לא נותנת לאף אחד ושומדבר לקלקל לי את התחושות הנעימות ו... מדברת עליו בכל הזדמנות (כן, כן, עם הניצוץ בעיניים וכל הדביקות שמסביב). מה שקורה בפועל, אני מקבלת תגובות קנטרניות, ביקורתיות, שופטות ו... אהממ... לא מפרגנות במיוחד (גם לפעמים כשזה לא נאמר במפורש), אז הפסקתי. הבנתי פתאום שזה הסרט שלי, רק אני חיה בסרט הזה ואין שום סיבה לסחוף לתוכו את כל הסביבה שלי, זה בסדר, אף אחד באמת לא יצליח להכנס להתלהבות המטופשת שלי (מטופשת, מטופשת, אבל אני מאוד מחבבת אותה). הרי זה לא עובד ככה, צריך לצפות מחברים לפרגן, להקשיב, לחייך איתנו, אבל אי אפשר לצפות מאף אחד להכנס לסרט הזה בהתלהבות שיא, כי הסרט הזה הוא שלי ורק שלי.

בגלל התגובות שקיבלתי מהסביבה, התחלתי לשפוט את עצמי, פחדתי לדבר עליו, היססתי בכל פעם שרציתי לשתף (גם את החברות הטובות ביותר), הבנתי שאף אחד לא באמת מבין את האהבה הזו. סוג אחר של אהבה. אז השתדלתי להשאיר את זה בינינו, ביני לבינו, לשתף רק אותו בתחושות ובמה שיש שם באמת, ובעיקר באהבה. אהבה למי שהוא כאדם, למי שהוא עבורי, לכוח שהוא נותן לי, לתובנות המדהימות וחוכמת החיים שלו, לדברים שמחברים אותי אליו, בדיוק בתקופה הזו בחיי. חיבור מכיוונים שונים, של רוח, אומנות, כשרון נדיר, אנושיות, תודעה גבוהה והמון אהבה. סוג קצת אחר של אהבה.

לא כל אהבה היא רומנטית, לא כל אהבה היא זוגיות. יש כל כך הרבה ורסיות לדבר הזה שנקרא אהבה ומוציא מאיתנו את הדברים הטובים ביותר. אז במקום להכניס את האהבה להגדרות מיותרות, אני אומרת שאני פשוט אוהבת.

(אפרופו אהבה, בשבוע הבא אני מתחילה קורס שנקרא 'אומנות האהבה' שידבר בין השאר על אהבת עצמי ועל ההשפעה שלה לאהבה שאנחנו מרגישים ונותנים לעצמנו ולאחרים, אבל על זה בפוסט אחר לגמרי).

אז היום אני שלמה עם זה, לא אכפת לי מה כולם חושבים, לא פוחדת להרגיש שוב בת 16, מטופשת וחסרת פרופורציות, לא אכפת לי מכלום שקשור לאהבה הזו. מבינה שכל זה הוא שלי, ולא תמיד צריך לחלוק את זה עם אחרים, לפעמים כדאי פשוט להיות, ולהפסיק להתחשב. לתת לעצמנו להרגיש, ככה מתוך הבטן, בלי שיפוטיות, בלי ביקורת, בלי מחשבה. רק להרגיש. 

היום יודעת שרק מהמקום הזה בתוכי אוכל להיות שלמה וליהנות מהחוויה שאולי תהיה קצרה, אבל מלאה במצב רוח טוב, אנרגיות מדהימות, תובנות ממלאות, חיוכים רחבים ו....אהבה. העיקר האהבה (עד העונג הבא..).