זה קשה לחיות כך, להיות זהירים כל הזמן לידך, לחשש לדבר בצורה פתוחה ובלי מחסומים. זה קשה. את יודעת מה הכי קשה לי? כשאת כועסת עלי, כי זה אף פעם לא בגלל משהו רע באמת שעשיתי, או דבר שעשיתי בכוונה להכעיס או לפגוע, זה תמיד בגלל משהו לכאורה סתמי או שולי שנעשה בהיסח הדעת או מתוך כוונות ממש טוב, שפתאום מקבל אצלך פרופוציות אחרות לגמרי.
אין שום דבר בעולם שאני אעשה כדי לפגוע בך. אני מנסה להכיל אותך, את מי שאת, מדהימה, כל כך מדהימה. אני אוהבת אותך אבל לפעמים קשה לי, לפעמים אני לא יכולה. אני רוצה לדבר איתך על הכל בלי לחשוב פעמיים, לשתף אותך בהכל בלי לסנן, אבל יודעת שיש אנשים מסויימים או דברים מסויימים שלא משנה מה אומר עליהם, את תתפרצי עליי בכעס. יש ימים שאני לא יכולה להכיל את הכעס הזה שלך. למרות שאני יודעת שהוא לא מופנה אליי באמת, שהוא בא ממקומות אחרים לגמרי ששייכים רק אלייך ואני פשוט נמצאת שם. זה לא שלי, זה שלך. אני יודעת את זה ועדיין זה קשה.
את באמת אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכירה, אני אוהבת אותך כל כך ורוב הזמן פשוט כייף ונעים ומחבק ומכיל וכל הדברים הטובים. החיבור שלנו הוא מיוחד באמת, השפה המשותפת שלנו היא רק שלנו וזה כל כך מדהים וממלא. אבל בימים כמו היום, אני תוהה אם זה באמת שווה. אם כל החברות הזו שווה את הקושי הרב?
מצד אחד אני בטוחה שכן, אנחנו נותנות אחת לשניה כל כך הרבה, הקשר מיוחד וחזק ויש ימים שאני בטוחה ששום דבר לא יערער אותו ולנצח נצמח ביחד למקומות מופלאים. מצד שני, ימים כמו היום מתישים אותי, מזכירים לי עד כמה אני מזיעה כדי להצליח לדלג בין המכשולים הרבים, מזכירים לי שהמעידות שלי מולך הם לא באמת המעידות שלי, אלא ההתמודדויות שלך עם עצמך ועם החיים, אבל זו אני שסופגת, זו אני שחוטפת, זו אני שלוקחת את זה איתי בלילה למיטה ובוכה.
