מה זה השטויות האלו להפגש עם גברים, בפעם הראשונה, במצב מאוזן, בחושך? הפנטזיה הכי משומשת שלי, מוזר איך לא נמאס לי ממנה ואיך אני ממשיכה לממש אותה שוב ושוב (למרות שאני מבטיחה לעצמי להיגמל). יש משהו מאוד מרגש בלהפגש גוף אל גוף, בחושך, לחדד את החושים האחרים לפני השימוש בחוש הראיה. להריח, להרגיש, לטעום, להתרגש. זה מאוד נוח, כשהקליק כבר שם, כשאין כח להתמודד עם להסתכל בעיניים, לנהל שיחה, להיות במבוכה. איפשהו במצב המאוזן הזה, דברים יותר משוחררים, הכל זורם יותר טוב, מרגש ומחבר יותר מכל פגישה ראשונה אחרת.
עד... עד שמגיע הבוקר. בבוקר הכל משתנה. לא לטוב ולא לרע, זה פשוט שונה. הלילה המדהים ומלא התשוקה מקבל פתאום מציאות. ענן הפנטזיה מתפוגג, העינים נפקחות, האור מסנוור והכל משתנה. הרבה פעמים השינוי הוא טוב, לפעמים הוא פחות, חושבת שאף פעם לא היה שינוי רע באמת. הרי אחרי לילה כזה, כל שינוי מלווה בטעם הזה, של הלילה, יש בו משהו רך, המציאות פחות חדה, כאילו יש כבר היסטוריה וכל מה שיוחלט ילווה בזכרון הזה. גם אם נפרדים לעולמים.
מודה, אני מכורה. אבל יודעת שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלו, הגיע הזמן לחזור ולהיפגש אל תוך המציאות, גם אם המחיר יכול להכאיב. להפסיק לפחד מהדברים האמיתיים, להפסיק להתמכר לדברים המרגשים, המסוכנים, להפסיק לברוח.
נגמלת מהתרגשויות קטנות ופוקחת עיניים למציאות
(החלטתי לאמץ את פרויקט שש מילים, ולאתגר את עצמי בכל פוסט מחדש. תהנו)
משהו קטן וטוב (פינה חדשה): מחר עם אוהדי בהופעה חיה, וזה מרגש אותי הרבה יותר מעוד גבר חדש אצלי במיטה. קרן של שפיות בתוך שבוע מטורף, החיוך נמרח לי על הפרצוף והגוף נרגע, רק מעצם המחשבה.
