כשהיינו ממש קטנים, ואמא שלי היתה רוצה להרגיע או להרדים אותנו, היא היתה מנדנדת את המיטה ושרה. אני זוכרת את חריקת המיטות של האחים הקטנים שלי, היא היתה שרה לנו ומנדנדת, עד שהיינו נרדמים, כמו ערסל. תמיד את אותם השירים, שוב ושוב. אותם שירים לי, אותם שירים לאחים שלי, גם במרחק של זמן, אותם שירים ואותה חריקה של מיטה. זה מה שהיה הכי מרגיע אותנו, כנראה אז וגם היום.
היממה האחרונה היא מאוד אמוציונאלית, הדמעות זולגות בלי הכרה, הכאב חותך בבטן, כל היום ניסיתי להסיח את דעתי, לעבוד, לדבר עם אנשים, להסיט את המחשבות לדברים אחרים לגמרי. רק לא לחשוב, רק לא לשקוע, רק לא לדבר על זה ולבכות שוב. לא הצלחתי לדבר על זה היום עם אף אחד, גם לא עם החברות הכי טובות שלי, בשניה שזה צף במחשבה, הדמעות צפות יחד, הנשימה כבדה והגרון נחנק.
גילית שהערסל האנושי שלי, הוא היחיד שמצליח באמת להרגיע אותי, כמו שאמא היתה עושה. הוא עוטף אותי, מערסל אותי, משהו בנוכחות שלו סביבי עושה לי רגוע, מפסיק לי את הדמעות, עוזר לי לנשום ופחות לשקוע. רציתי לספר לו אבל ויתרתי, אני עדיין לא מוכנה לדבר על זה עם אף אחד. במקום לדבר או לחשוב, העדפתי להתערסל ולהקשיב לו, לשירים, לאותם שירים, שוב ושוב, כמו שאמא שלי היתה שרה לי, עם החריקות הקטנות שמביאות איתן משהו מוכר ואהוב, משהו בטוח עם התחושה הזאת של בית, של 'הכל בסדר'. מתערסלת. נרגעת. נושמת.
צופה בווידאו האחרון שצילמתי אותו בשבוע שעבר. משהו בשיר הזה, בו ובאנרגיה שלו על הבמה, בצעקות, בשחרור, בטוטאליות, מצליח להרגיע אותי. מאוד.
אני יודעת שאמרתי את זה כבר, אבל מה אכפת לי להגיד את זה שוב, גם ככה אני במצב רוח תוקפני. אז אני ממש לא אוהבת לאבד את החוויות שלי מחודש שעבר לטובת דף חלק. לא מצליחה להתרגל לזה שוב. פשוט לא.
