הספר החדש של אשכול נבו, משאלה אחת ימינה, הזכיר לי כמה אני אוהבת לקרוא, לשקוע בעלילה, להתחבר לדמויות, לנשום אותן, להרגיש אותן להתרגש איתן. כבר חודשים רבים שלא מצליחה לקחת ספר ליד ולקרוא, ממש לקרוא. לא לרפרף, לא לקרוא קטעים נבחרים, פשוט להכנס פנימה ולקרוא. סופשבוע ארוך בגן עדן, שם אין מה לעשות חוץ מלהתנתק מהעולם ופשוט להתחבר לעולם אחר, של מישהו אחר, הזכיר לי כמה אני מתגעגעת לקריאה, מתגעגעת לכתיבה, מתגעגעת לחלום של ספר משלי.
אני אוהבת את הכתיבה של אשכול נבו, אהבתי אותו מאוד ב'ארבעה בתים וגעגוע' (מומלץ בחום!) ואהבתי אותו גם כאן. יש משהו בספרות מקור שמחברת לעברית טובה יותר, קסומה. כמה משפטים שאני זוכרת מהספר: "... השפילה את ריסיה..." או "הינהנה עם אפה..." או "חיפשתי תנוחה שתהיה הכי נוחה למצפון שלי, כדי שישן בשקט..." כל כך פשוט וכל כך מקסים. (הערה: הציטוטים אינם מדוייקים מילה במילה, הספר כבר לא איתי והכל בהסתמך על הזכרון האישי שלי).
עוד משהו שלקחתי איתי מהספר הזה קשור להתייחסות הגיבורים למטרות בחיים. לפעמים אנחנו מציבים לעצמנו מטרות בחיים, עד שהן הופכות ממש למשהו שאנחנו חייבים לעשות, בלי לעצור רגע ולחשוב שלרוב הדינמיקה של החיים מובילה אותנו למקומות אחרים, והמטרות שהצבנו לעצמנו בעבר לא תמיד נשארות רלוונטיות, וכך אנחנו הופכים לסוג של 'עבדים' למטרות שלנו, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להציב מטרות, אבל לא פחות חשוב לעצור מדי פעם ולראות אם הן עדיין משרתות אותנו, אם הן עדיין הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם. בהסתכלות אחורה על מסלול חיי, אני יכולה לומר בוודאות שמטרות שונות בחיים שלי השתנו והיום אני יודעת שזה בסדר. אני כבר לא מתייסרת על זה שלא הספקתי להגיע אליהן, או שלא השקעתי מספיק, זה לא משנה, הן כנראה כבר לא רלוונטיות. זה חשוב להבין את זה. (אגב, ספר משלי עדיין רלוונטי. מאוד. זה פשוט יגיע בזמן שלו. לא עכשיו).
חוזרת. אחרי שבועיים קשים וסופשבוע משקם, מנקה, מנותק מהמציאות וממלא באנרגיות חדשות ורגועות יותר. מקוה שאצליח לקחת את האנרגיות שצברתי במהלך הימים האחרונים, בחזרה לחיים שלי, למציאות שלי, לשגרה. שבוע טוב שמתחיל עם משאלה אחת ימינה.
