יותר מחצי שנה עברה מאז שעזבתי אותו, מאז שהחלטתי שזהו זה, נגמר. יותר מחצי שנה לקח לו לעכל את זה, במשך כל הזמן הזה הוא ניסה וניסה וניסה, לא בחל בכלום, כל פתח קטן שפתחתי לו, כל סדק פיצפון, הוא ניצל ונדחק כולו פנימה. זו היתה חצי שנה קשה, הרגשתי שהוא לא משחרר אותי, שהוא נאחז בכל דבר שקשור אליי כדי להשאיר אותי קרוב, שהוא יעשה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלי. הכל! (וכן, זה כולל לאשפז את עצמו בבי"ח...).
בדרך כלל כשאני נפרדת, אני מעדיפה להעלם, לרוב לא מעוניינת להמשיך שום סוג של קשר, משתחררת כדי שאוכל להתקדם הלאה. אבל מה קורה כשעובדים ביחד באותו מקום עבודה? מה קורה שיש דברים חופפים שצריך להיות בקשר לעבודה? ומה קורה... מה קורה כשחולקים את אותו החדר רק שנינו?! כן כן, זה כמו להתגרש ולהשאר לגור באותו הבית. קשה לי לתאר את הקושי, את התסכול, היו ימים שהרגשתי שקשה לי לנשום. לחיות רוב שעות היממה באותו מרחב מחיה עם מישהו שלא מפסיק לנסות למשוך את תשומת ליבי, זה מעייף, זה מכעיס, זה הורס כל דבר טוב שהיה שם לפני כן. וזה כמובן גם פוגם בעבודה.
אני לא אלאה בפרטים, כי יש כל כך כל כך הרבה דברים שהוא עשה בזמן הזה, ובמשך כל הזמן לא הסכים פשוט לשחרר אותי. נכון שזה גם תלוי בי, בחלק קטן מהזמן הצלחתי לנטרל אותו אבל בחלק אחר ורחב יותר, האנרגיות שלו השתלטו לי על המרחב ופגעו בהתנהלות השוטפת שלי, בשיקול הדעת, בסבלנות ובכלל.
אני כותבת את זה ואני מרגישה את הקושי בנשימה שלי עכשיו. לפני שבוע (ואחרי איומים מצידי להתפטר) הוציאו אותו מהחדר שלי. זה לא היה משהו פשוט, יש לנו מצוקה מאוד גדולה של מקום ובכל זאת, אחרי חודשים רבים הצלחתי לגרום לממונים עליו להוציא להעביר אותו לחדר אחר. הכל קרה בבוקר בהיר אחד, מבלי שאדע שזה עומד לקרות באותו בוקר, הייתי בפגישה מחוץ למשרד, כשהגעתי נשאר חלל ריק בחדר שלי. אני מודה שבשעות הראשונות לא ידעתי איך להתנהג ומה לעשות, ההקלה לא באה מיד, לקח לה יום לעכל, להבין, לקלוט. הוא לא דיבר איתי בכלל באותו היום, לדעתי הוא בטוח שעשיתי לו קומבינה מאחורי הגב ולא אכפת לי. לא היתה דרך אחרת, כל מה שאמרתי לפני כן, הסברתי לו, דיברתי איתו - כלום לא עזר, הייתי חייבת להיות אגרסיבית. לא רציתי לפגוע בו אבל הוא לא השאיר לי ברירה.
כבר שבוע שאני מתרגלת אל החלל הזה אצלי בחדר, אני אשאר לבד מה שגם ממקם את המעמד שלי בעבודה ובתפקיד וגם נותן לי מרחב מחיה. אחרי כמה ימים הוא התחיל לדבר איתי, רק בעינייני עבודה (אחרי שהפסיק להתחמק ממני במסדרונות). בהתחלה הרגשתי קצת רע, אבל זה עבר לי ככל שהבנתי את המשמעות של זה.
היום הוא נכנס אלי לחדר והחזיר לי את המפתח של הבית שלי. רציתי להחזיר לו אותו מזמן אבל חששתי שזה יהיה פוגע מדי, אז שחררתי את המפתחות שלו מהצרור שלי והשארתי אותם באחת המגירות בבית. היום הוא עשה את הצעד שסוגר סופית את המעגל שלנו. החזיר את הדבר האחרון שנשאר בינינו, את הקשר היחיד שעוד נותר. קשה לי להסביר את תחושת ההקלה, הבטחתי לו שאחזיר לו מחר את הצרור שלו ובכך לסגור סופית את הסיפור שלנו.
אני רק מצטערת שהוא נגמר כך, היתה אהבה גדולה, שנתיים שלמות היינו יחד, צמחנו יחד, אהבנו, חיינו, צברנו חוויות, חשבתי שנוכל להשאר חברים גם אחרי שהאהבה הלכה, אבל הוא לא איפשר את זה. ככל שעבר הזמן פחות ופחות יכולתי לסבול את הנוכחות שלו, פחות ופחות הצלחתי להכיל אותו, פחות ופחות רציתי לראות אותו, את תנועות הגוף שלו, את ההתנהגויות שלו במצבים מסויימים, את מה שאני מכירה כל כך טוב. ככל שעבר הזמן רציתי פשוט שהוא יעלם לי מהחיים לתמיד.
אז אני עדיין פוגשת אותו במסדרונות, אני עדיין עובדת איתו (למרות שאני משתדלת שהעובדים שלי יהיו איתו במגע יותר ממני), אני עדיין רואה אותו. זה אומנם לא מושלם אבל זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה עד עכשיו. הייתי רוצה שהוא לא יידע עלי כלום, על מה קורה איתי בחיים, עם מי אני מדברת, על מה אני חושבת. הייתי רוצה לא לדעת עליו כלום, פשוט כלום. על מה קורה איתו בחיים, עם מי הוא מדבר ועל מה הוא חושב. כלום. (עכשיו אני נזכרת שהוא חבר שלי בפייסבוק, שם כתוב שאנחנו משפחה... היו זמנים. אולי הגיע הזמן לשחרר אותו גם משם).
אז זה לא מושלם, אבל היום, ממש היום, אני מרגישה שאני יכולה להתקדם, אני מרגישה שאני משוחררת ממנו יותר מתמיד. זה לא לחלוטין כי כשהתחבקתי עם חברה שלי השבוע במסדרון והוא ראה אותנו, הוא אחר כך הלך לשאול אותה אם הכל בסדר אצלי ואם אני מרגישה טוב.... אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי, אני יודעת שהוא מאוד פגוע ממני ואני יודעת שלא היתה לי דרך אחרת להשתחרר. אני רק שמחה שזה סופסוף קרה.
ביום חמישי פסטיבל סגול, יודעת ששם תתחיל לי התחלה חדשה. בהצלחה!
