היי זו אני, מלכת ההעלמויות, ברגע אחד שנמאס לי אני פשוט מעלימה את עצמי. ככה בלי שום בעיה, בלי להתאמץ אפילו, העיקר לא להתמודד, כי בשביל מה להתמודד אם אפשר לברוח? גם ביחסים בינאישיים, גם בעבודה, גם בכל תקשורת שלי עם אנשים. ברגע שנמאס לי אני מתקדמת הלאה, בלי לטרוח ליידע את הצד השני.

בתקופה האחרונה אני מתמודדת. הפסקתי לברוח. גדלתי, התפתחתי והיום אני מבינה שבריחה זו לא התשובה, אף פעם לא יוצאים משם לגמרי עד שלא סוגרים באמת, רק אז אפשר להתקדם נקיים בלי שום שקים על הגב. השיעור הראשון והגדול ביותר היה כשנפרדתי ממנו ונשארתי לגור איתו באותו חדר, הנסיבות אילצו אותי להתמודד ולא לברוח. היה קשה, היה ארוך, היה מתיש ומתסכל אבל יצאתי משם מחוזקת יותר. הצלחתי להתמודד עם הקשה ביותר, עכשיו הכל נראה קטן.

בימים האחרונים אני מבינה שהקשר הזה כנראה נגמר, ולא בגלל שהוא טרח להגיד או שדיברנו על זה, אלא בגלל שהוא נעלם... יכול להיות שקרה לו משהו נורא, ויכול להיות שזה השיעור שלי, להרגיש ולראות איך זה מרגיש בצד השני, בכל הפעמים שאני נעלמתי. זה מחרפן! בעיקר בגלל שהיה קשר טוב, חיבור כזה שלא קורה כל יום וזה פשוט לא נתפס לי בהגיון שהוא החליט להעלם בלי שום סימן מקדים, בלי שצפיתי את זה בכלל, בלי שנדבר על זה, בלי שנסגור את זה יפה. איך זה יכול להיות? מקוה שלא קרה לו משהו.

אז האם גם אני הייתי כזאת? נותנת הרגשה שהכל בסדר ואז נעלמת? לא זוכרת, אבל מרגישה בימים האחרונים לא רגועה. מרגישה בהמתנה. ממתינה למייל שלו, ממתינה לשיחת טלפון ממנו, ממתינה לאות, סימן שיגיד משהו, לא משנה מה, משהו. שיבוא להגיד שלום, שנסגור את זה, שאוכל להתקדם בלב שקט.

קצת מתחרפנת. אתמול בלילה התעוררתי 3-4 פעמים, רק מתחושה של ציפיה שתכף אקבל ממנו מייל. הוא תמיד כותב לי בשעות הקטנות של הלילה, בבוקר כשהתעוררתי מוקדם, ניגשתי ישר לבדוק אם ממתין לי מייל ממנו. אני לא רגועה, קשה לחיות במצב המתנה. זה מחרפן! במהלך היום כל הזמן בודקת את המייל, אולי הוא יעז. גם הטלפון לא מגיע.

כבר לא אכפת לי שמשהו ממש טוב יגמר, זה לא מה שמטריד אותי, אני יודעת שזה כנראה הדבר הכי נכון לעשות כרגע, אבל ראבק, שלום. תגיד שלום, זה הכל. בבקשה, רק כדי שאוכל להרגע. לדעת שהכל בסדר. להמשיך הלאה. שאוכל לשחרר ולדעת שזהו זה. נגמר. אוף.