זו הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ החדש של נינט, היום, ופשוט לא יכולתי. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, לא יכולתי לשיר ביחד איתה, לא יכולתי לחשוב, הופנטתי לחלוטין. לא משנה מה אומרים עליה, לא חשוב כמה מנסים לסכל את התופעה, בעיני היא מדהימה והזמן רק עושה לה יותר טוב.

קראתי עכשיו ביקורת על הקליפ החדש:

"כולנו רוצים לראות כמה שיותר מנינט, להציץ לה, לגלות כיצד היא נראית במקומות הפרטיים ביותר. תמר קרוון מטיחה בפנינו את יצר המציצנות הזה, ומגישה לנו את טייב חשופה – בסביבה ביתית, נקייה מצבעים, מתנועות וממחוות עד כדי אי נוחות. לאחר כדקה העין מצפה להתרחשויות חיצוניות, לגירויים, לתנועות חדות ולדם על הקירות, כמו אלו שראינו ב"היא יודעת". אין ספק שהפורמט הסטאטי הזה חושף הרבה יותר מנינט מכפי שהתרגלנו לראות בין עדשות הפפראצי או בפרסומות. ההתמקדות האיטית בדמותה מאפשרת לה לחשוף עומק ומבע, דרך ניואנסים דקים מצליחות הבמאית והזמרת להעביר את עוצמות השיר. הקליפ משרת היטב את נינט, ששואפת להציג את עצמה כיוצרת ולא רק כמותג." (סנונית ליס, נענע)

אני מזדהה עם כל מילה. ראיתי את הקליפ שוב ואכן האיטיות חושפת אותה יותר, מעצימה את השיר (עם הביצוע המדהים גם ככה) ומביאה נינט אחרת. אהבתי. מאוד. ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)