הנחיתה בדלהי היתה סוג של חוויה מוזרה. אחרי דרך מאוד ארוכה הגעתי למקום הזה שכולם מדברים עליו. הודו. אחת בלילה. פגשתי זוג ישראלים במטוס וחברתי איתם יחד להתחיל את המסע, זה תמיד הרבה יותר קל מאשר לבד. רגע לפני שיצאנו מהשדה, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי.

המוני הודים עמדו שם עם שלטים, צועקים, מזיעים, מקובצים יחד. זה הצחיק אותי. כמו ג'וקים גדולים, אחד על השני צועקים כאילו אין מחר. לקחנו מונית ונסענו למיין בזאר, המקום שכל התיירים מגיעים אליו. בדרך ספגתי את הריחות והלחות המטורפת. היה חם. שמחתי שהגענו בלילה, כי לא היה בלאגן בכבישים (זאת אומרת, היה בלאגן וצופרים ורעש, אבל הרבה הרבה פחות מאמצע היום...).

החלטתי שאני לוקחת הכל בקלות, לא אכפת לי. אני יודעת מהסיפורים, מה זה דלהי ומה קורה שם. כולם אומרים שלנחות בלדהי זה הלם תרבות. משומה לא חוויתי הלם, אולי בגלל שכל כך הכנתי את עצמי לגרוע מכל ואולי בגלל שידעתי שאני שם ללילה אחד ועוזבת.

מצאנו מלון דיי מהר, הלכנו לישון בשלוש לפנות בוקר, אחרי מקלחת חמה ומיטה נוחה. בבוקר קמתי בעשר כדי להספיק לקנות כרטיס לדרמסלה. יצאתי לרחוב עם חיוך רחב, ידעתי שזו הולכת להיות חוויה מרגשת. ואכן כך היה. עומס של אנשים, רחובות לא סלולים ובגלל המונסונים, הכל שלוליות של בוץ, סירחון, חום מטורף עם לחות לא הגיונית, ו..אנשים מחייכים. כל הזמן מחייכים. גם אני חייכתי. היה מרגש להפגש עם העולם שלהם, עם תרבות חדשה, עם כל מה שרק שמעתי עליו מסיפורים של אחרים. היה מרגש לראות את זה מקרוב, לגעת, להריח, לחוות.

הלכתי לאכול ארוחת בוקר, בדרך פגשתי אנשים, חלקם ישראלים, חלקם תיירים או הודים שניסו למכור לי דברים. ישבתי לי בבית קפה ופתחתי את המחברת, בזמן שחיכית לאוכל (שאגב מגיע אחרי ה-מון זמן. כמו בסיני..), ברקע הרדיו ניגן.... גלגל"צ. כן. זה נעים להרגיש ישראליות כשאתה לבד בחו"ל, לפחות בהתחלה. דווקא חיפשתי ישראלים, זה יותר נוח להבין מה קורה סביב כשיש אנשים שמדברים בשפה שלך.

אחרי שקניתי כרטיס, יצאתי שוב לרחוב. פגשתי את נדב (המהמם!) וטיילנו יחד. את נדב ראיתי בשדה התעופה, אבל לא דיברנו, קלטתי את החיוך המדהים שלו. פשוט הבן אדם לא מפסיק לחייך וזה מדבק! הוא היה האדם הנכון במקום הנכון. טיילנו יחד ברחובות דלהי, צחקנו כל הזמן. ספגנו ביחד את האווירה והחוויה. היה כייף. הצלחתי בעזרתו להסתכל אחרת על דברים, לא להבהל, לא לפחד, לא להגעל, פשוט לחוות, לחייך, להתרגש, לנסות. גם לי החיוך לא ירד מהפרצוף כל היום.

בארבע היה אמור להגיע האוטובוס ולקחת אותי לדרמסלה. אבל בהודו כמו בהודו, אין שום משמעות לזמן. אז מה אם קבעו איתי בארבע? חיכיתי, בסבלנות, כי חייבים סבלנות. וברבע לחמש רק הגיע הנהג, שחיכה לעוד אנשים וביחד הלכנו לכביש הראשי (דרך ארוכה), שם פגשתי שוב את נדב וגם את הזוג שהגעתי איתו. נדב נסע למנלי והזוג ביחד איתי לדרמסלה.

חיכינו שעה ארוכה על הכביש הראשי, שהפרות שם שולטות. שמחתי שיש איתי עוד אנשים שאני מכירה, כדי לא לעבור את החווויה הזו לבד. האוטובוס (שהיה אמור להיות אוטובוס תיירים מפואר) התגלה כאוטובוס סתמי, מלא באנשים שאיתם נסעתי 14 שעות (!) לדרמסלה.

הנסיעה לא היתה קלה, אבל בדרך לא חשבתי בכלל על מתי זה יגמר, הרגשתי שאני פתוחה לעולם, שאני חוויה את הודו כאן ועכשיו. לא עניין אותי מה יהיה עוד רגע, ידעתי שאני בתחילתו של מסע, שמתי את ה- MP שלי, עם המוסיקה שאני אוהבת, ונתתי לעצמי להנות  מהדרך.