הנחיתה היתה קצת הלם. כנראה שהציפיות היו מאוד גבוהות, סיפורים מדהימים על מקום קסום, הכו בי בפנים ברגע. לא האמנתי שאני פה, שזה המקום המדהים שכולם מדברים עליו. ברגע הראשון זה נראה כמו דלהי קטנה, עם פחות אנשים, יותר ירוק ועדיין הבוץ נמצא בכל מקום וחבורות של הודים מצתגודדים סביב ריקשות וצועקים לעברנו.
הרמתי את הראש למעלה וקלטתי אי שם באופק בתוך המון ירוק, את דגל ישראל, תלוי גדול וגאה. בשניה הראשונה זה נראה לי קצת מוגזם לשים דגל ישראל כאילו לכבוש את המקום, אבל אחרי שניה ידעתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו ברגע זה. הרי אין כמו לפגוש ישראלים כשאתה במקום זר, בלי מושג ירוק מה לעשות, איפה להיות ומה זה המקום הזה לעזאזל?!
אני מודה, לרוב אני לא בעד התגודדויות של ישראלים בחו"ל, אבל במקומות כאלו, אני מחפשת אותם, לפחות כדי להתחיל להתניע, ומביוחד כשאני פה לבד. טיפסנו בעליות תלולות (מאוד תלולות!), 7 בבוקר, הכל רדום, הנוף לא מוכר, ירוק בכל מקום ובין לבין רואים בתים שנראים ספק בתי מגורים ספק מלונות. בסוף הגענו (בלי אויר). נטע קיבלה אותנו בחיוך והזמינה אותנו פנימה. נכנסנו וגילינו מרחב גדול, מרפסת ענקית וילדים משחקים ומציירים. במבט ראשון זה נראה כמו גן ילדים, אבל לא. אלו הילדים של נטע (ארבעה ועוד אחד בבטן), כל המשפחה ביחד ב"לב היהודי" שזה בית פתוח לישראלים. לא כמו בית חב"ד, זו משפחה יהודית שמתחלפת שם בבית כל כמה חודשים, הם עושים סדנאות, מארחים ישראלים, עושים קבלת שבת ובקיצור מנסים לשמור על היהדות גם במקומות כאלו.
נטע הסבירה לנו על המקום, האנשים, האוירה והסתבר שהם נמצאים שם בסה"כ שבוע (!) ונראה כאילו הם חלק מהנוף. האם גם אני אראה וארגיש ככה עוד שבוע...? האיזור שהיינו בו נקרא בגסו, שהוא שליש ממה שכולם קוראים דרמסלה, יש גם את מקלאוד שזו העיר ומרכז העניינים ואת דרמקוט שזה האיזור השקט והקטן יותר. אייל וליטל, הזוג שהתחברתי אליהם מהטיסה, החליטו להמשיך לדרמקוט. אני החלטתי להשאר. הרגשתי שאני זקוקה לבטחון שהקרינה נטע, להאחז במשהו יציב, לשאוב קצת מהאנרגיות שלה ולהרגע. היא המשיכה לספר לי בשלווה על המקום, על המשפחה, על האנשים. הרגשתי בטוחה.
נטע הזמינה אותי לארוחת בוקר עם הילדים, כל כך שמחתי על ההזדמנות להשאר עוד קצת במקום הבטוח הזה. תוך כדי הארוחה הגיע נתנאל, בעלה. מלא מרץ ואנרגיה, חזר משיעור יוגה, שמח וטוב לב ומבטיח לילדים לקחת אותם לטיול, כי אין גשם היום.
נטע ביפרה שהגשם לא הפסיק לרדת שלושה ימים רצוף, זה היה הבוקר הראשון שהם התעוררו לשמש. "זה לכבודך" אמרה לי בחיוך. גם אני הרגשתי כך, באותו הרגע, נטע היתה השמש שלי.
