אחרי ארוחת הבוקר נטע החליטה ללכת לשיעור יוגה ביחד עם לאה (בחורה שגרה איתם), שמחתי על ההזדמנות לרדת איתן למטה ולא לעשות את זה לבד. לאה עזרה לי עם התיקים ובכל זאת הצלחתי להחליק וליפול על סירפד שעקץ אותי באכזריות ביד, כאילו אמר לי "תתעוררי!".

נפרדתי מנטע ולאה והמשכתי לכיוון הגסטהאוסים, כדי למצוא לי מקום להתמקם. פגשתי בדרך ישראלים וככל שעליתי במעלה ההר התלול, ירדה לי האנרגיה ותחושת תסכול הציפה אותי. הייתי עייפה אחרי לילה של נסיעה באוטובוס, בלי שינה, התיקים היו כבדים מנשוא והעליה תלולה בטירוף! אני לא בכושר, גם בלי התיקים קשה לי בעליות. איזה תסכול! מצאתי ישראלית אחת שאמרה שאני יכולה להשאיר את התיקים בבית חב"ד עד שאמצא מקום, הלכתי בשמחה שהתחלפה מהר מאוד בתסכול, כי לא היה שם אף אחד בשעת בוקר מוקדמת. נשארתי עם התיקים. החיוך נמחק, לא הצלחתי למצוא חדר. עצרתי באמצע הדרך, הורדתי את התיקים והתחלתי לבכות.

הרגשתי אבודה. הישראלים שפגשתי בדרך לא היו נחמדים במיוחד, חסרי סבלנות, התיקים כבדים, העייפות, החולשה, חוסר האונים. הכל ביחד. רציתי לחזור הביתה. עכשיו! חשבתי  לתומי שכשאגיע לדרמסלה (המהוללת) הכל יהיה פתוח, יחייך אליי, דברים יהיו קלים. אבל מסתבר שהתחלות הם תמיד קשות, גם אם זה נראה קל, תמיד יהיו מכשולים שצריך לעבור, הסתגלויות, מקום חדש, הכל חדש. ויתרתי לעצמי מהר, לא היה לי כח. ואז פתאום עברה לידי בחורה ישראלית, שאלתי אותה בייאוש על מקומות לישון, היא סיפרה לי על מקום שקט, טיפה מרוחק, בלי עליה תלולה (שזה כבר שימח אותי), לקחתי את המלצתה בחום, הרמתי את התיקים על הגב הלתחלתי לצעוד, הפעם בכיוון למטה. איזה כייף שלכל עליה יש גם ירידה.

Seven Sea קיבל אותי בברכה, בחור נחמד מאוד וחייכן, שסיפר לי שראה אותי בבוקר ורצה לקרוא לי לבוא אבל.. לא הצליח, והנה אני כאן. הגעתי. אמנם כמה שעות אחרי ובכל זאת. הרגשתי שזה המקום הנכון עבורי. 300 רופי ללילה (שזה בערך 30 ש"ח), חדר גדול, נקי, מקלחת עם מים חמים (בתוך החדר ולא בחוץ!), טלוויזיה עם ערוצים באנגלית, מרפסת שפונה להר ירוק במיוחד, ממנה אני גם רואה את הדגל של "הלב היהודי" משהו שמחבר אותי לנקודת ההתחלה ולבית, נותן לי תחושת בטחון.

זהו, מצאתי את המקום שלי, אני מתמקמת, מתארגנת ומתחילה לנשום שוב. מחדש. והפעם, אויר הרי ההימלאיה.