אחרי שהתמקמתי, התקלחתי ונחתי קצת. יצאתי החוצה. רעננה יותר, קלה יותר, ורגועה טיפה יותר ואז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפטף ואחר כך הכה בכח בלי רחמים. רצתי מהר לאינטרנט הראון שנתקלתי בו ונכנסתי פנימה, רטובה לחלוטין ושוב עם התחושה הזו של "אבודה". התיישבתי מול המסך ושמחתי על ההזדמנות להתחבר לעולם המוכר שלי, לאנשים שאני מכירה ואוהבת, למקום שמרגיש כמו בית.
התחלתי לשלוח מיילים כאילו אין מחר, שפכתי הכל לכולם. סיפרתי על ה"לבד" על חוסר האונים, על התסכול, על הקושי, על הרצון לחזור הביתה ומהר שחררתי הכל, כל מה שהעיק עלי לכל החברים, חוץ מ... אמא. לאמא שלחתי מייל אופטימי ומחייך, היא גם ככה דואגת בטירוף, אז לא רציתי להדאיג אותה יותר. אני מכירה את אמא שלי, היא פשוט לא היתה ישנה לילות בגלל זה, חבל.
אחרי שהתבכיינתי לכולם וקיבלתי עיצות, וחיזוקים, ומילים חמות וקריאות עידוד ואהבה גדולה מכולם (אני אוהבת אתכם!), ואחרי שהבנתי שאני מאוד קשה עם עצמי ושאולי כדאי לי לתת לעצמי קצת זמן לעכל. ניגבתי את הדעמות ויצאתי למצוא לי מקום לאכול בו (לא לפני שעצרתי לקנות לי מטריה צבעונית ושמחה, שתגן עלי מהגשם וגם תעשה לי מצב רוח טוב).
"חיפה קפה" זו מסעדה ששורצים בה בעיקר ישראלים, חשבתי שזה יהיה מקום טוב להתחיל איתו. התיישבתי לי ליד שולחן ריק, הזמנתי לאכול, הוצאתי את המחברת שלי והתחלתי לכתוב. מסביב התאגדו קבוצות של ישראלים, כולם צעירים מאוד ומעשנים בלי הפסקה, לא בדיוק סוג האנשים שרציתי לשהות בחברתם.
אחרי שני ביסים מהסנדוויץ אומלט שלי, ניגש אליי לשולחן גבר גבוה ומרשים. "אפשר לשבת לידך חמש דקות?" הוא שאל בנימוס, כמובן שהאינסטינקט הראשוני שלי אמר "לא תודה" אבל הוא התעקש ואני נעניתי והזמנתי אותו לשבת. חשבתי איזו דפוקה אני, כבר שעות מתבכיינת על זה שאני לבד והנה בא מישהו שרוצה להיות בחברתי ואני ישר אומרת "לא".
רהול, הודי שהגיע לנופש, טיול קצר בדרמסלה (שלשה ימים), התאהב בי ממבט ראשון. "אני כבר רבע שעה יושב בצד ולא מצליח להוריד ממך את העיניים. את מדהימה!". חייכתי וחשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו, מישהו שיעלה לי בחזרה את הבטחון העצמי. את שאר היום בילינו רהול ואני ביחד, טיילנו, צחקנו, הצטלמנו, הוא היה ג'נטלמן ונעים, לקח אותי למקומות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לבד, הראה לי קצת את האיזור, הסביר לי ובעיקר התאהב בי יותר ויותר.
בערב כשישבנו יחד עם חברים שלו ושיחקנו שש-בש (כמובן שניצחתי! היה כייף), הוא אמר לי באוזן שהוא רוצה לבלות איתי את כל החיים (!) חייכתי. הרי ברור שהוא מגזים ולא מציאותי ועם זאת, זה עשה לי נעים. אחרי שהחברים שלו הלכו והשאירו אותנו לבד, הוא סיפר שוב שאני מדהימה אותו ולא אכפת לו לעבור לגור בישראל רק כדי להיות איתי. הוא הציע לי להתחתן איתו. איזה כייף לקבל הצעת נישואין בדרמסלה, קצה העולם, למרות שזו בעצם אשליה, זה נתן לי להרגיש מאוד טוב עם עצמי, הרגשתי יפה. לא הרגשתי אליו שום תחושות מיוחדות, והוא אמר ששברתי לו את הלב. שיתמודד.
נפרדנו עם הבטחה לשמור על קשר, אמר שלא ישכח אותי לעולם ואני חשבתי שזה נעים לדעת שיש מישהו איפשהו בקצה העולם שיזכור אותי תמיד עם חיוך רחב והרבה אהבה. בבוקר הוא נסע.
איך זה שמהמקום הכי לא צפוי הגיע לו רהול והרים אותי מהשפל למקום מאוד גבוה, הצליח לחזק לי את הבטחון העצמי ולעזור לי לחזור לעצמי. תוך כמה שעות הייתי בן אדם חדש. כל כך הרבה דברים קורים פה כל הזמן, אני חייבת לזכור לשמור על ראש פתוח, לב פתוח ולהיות פתוחה לקבל את כל מה שהיקום מזמן לי (גם אם זה הודי שרוצה להתחתן איתי).
הלכתי לישון עם חיוך ועם ידיעה שמחר הוא יום חדש ומי יודע מה היום הזה יזמן לי?
