התעוררתי הבוקר עם תחושה טובה יותר, רגועה יותר ועם התרגשות לקראת יום חדש. בשניה הראשונה רציתי לצאת מהמיטה ולמהר ליום החדש, כדי שאוכל להספיק דברים, אבל אז פתאום קלטתי שאני בחופש! הגיע הזמן לשנות את המוד. לא, אני לא צריכה להספיק הרבה דברים, אני לא צריכה למהר, לא לקום מוקדם, לא לרדוף אחרי הזנב של עצמי. אני צריכה לקחת את הזמן, בדיוק כמו שעושים בחופש. לנוח, להרגע ולהבין שמה שאני אראה ומה שאני אעשה זה מספיק, זה בסדר. לא פחות מדי ולא יותר מדי, בדיוק מה שאני צריכה.

ליהנות מהרגע, ליהנות מהרוגע, זה בסדר גם לא לעשות כלום ופשוט להיות. הכל בסדר, הכל מתאים, הכל נכון בשבילי. אני בחופש! עם המחשבה הזו חזרתי לישון. התעוררתי מאוחר, לקחתי את הזמן, התקלחתי באיזי, התארגנתי, נשמתי והזכרתי לעצמי שוב - אני בחופש!

לקחתי את המטריה הצבעונית שלי ויצאתי ליום החדש. עליתי על ריקשה למקלאוד (העיר שבה הכל קורה), זכרתי שענת סיפרה ששם נמצא המנזר של הדלאי לאמה, אז הלכתי לראות את המנזר ולברר אם הדלאי נמצא באיזור היום. בדרך לשם פגשתי נזירים טיבטיים חייכנים, תיירים הודים, והרבה חנויות עמוסות בדברים טובים. קריסטלים, בדים צבעוניים, בגדים, ספרים, מזכרות - הכל! ליד אחת החנויות פגשתי את יעקב (Yaqub), הודי מקומי בעל חנות קריסטלים, שהתחיל לדבר איתי והזמין אותי פנימה לחנות. בשניה הראשונה כמובן שסירבתי ואז נזכרתי שאני בחופש ואני לא באמת ממהרת לשום מקום, ושבכל פעם שמזדמנת לי עצמי באמצע הדרך, כדאי שאנצל אותה. 

מסתבר שהעצירה הזו היתה תחנה חשובה בהמשך הדרך שלי. יעקב התגלה כבחור נחמד מאוד, אינטלגנט, בעל ידע רב על האיזור וכל מה שקשור לסביבה המקומית ולהודו בכלל. הוא סיפר לי על הדאלי לאמה (מסתבר שפיספסתי אותו ביום! ואף אחד לא יודע מתי הוא יחזור שוב. כנראה שאצטרך לחזור לפה שוב כדי לפגוש אותו...), על המנזר שלו, על האטרקציות, על התרבות, האנשים, על הודו בכלל. היה מרתק! יצאתי ממנו לכיוון המנזר וקבענו להפגש שוב בערב.

בדרך למנזר נתקלתי בתופעה מוזרה, בתקופה הזו מגיעים לכאן הרבה תיירים הודו, מאיזור אחר ופרמיטיבי, באים לחופשה של שלושה ימים. בעיקר צעירים בנים. קבוצות של נערים הודיים שביקשו להצטלם איתי. יעקב הסביר לי שהם מגיעים מאיזור ששם אין תיירים וזו הפעם הראשונה שהם נתקלים במישהי כמוני מקרוב (בהירה מהם ועם שיער מתולתל!). כל אחד מהם רצה תמונה איתי בנפרד (חס וחלילה לא כולם ביחד). זה הצחיק אותי. הרגשתי כמו סלבריטית, עשרות  תמונות וכל פעם עם מישהו אחד וכולם מתרגשים מעצם המעמד. מצחיק. בטח התמונות שלי יתפרסמו בכל האיזור שם. מפורסמת :-)

במנזר מצאתי לעצמי משפחה הודית חמודה, טיילנו שם ביחד, שישה ילדים וארבעה מבוגרים. התאהבתי בהם. הצטלמנו מלא, צחקנו, טיילנו, דיברנו ובסוף הבטחנו להיות בקשר עם אהבה גדולה. היה מרענן.

בערב נפגשתי עם יעקב לארוחת ערב (סופסוף טעמתי אוכל חדש, קיבלתי הסבר מפורט על כל התפריט). ישבנו שעות במרפסת גבוהה באחת המסעדות היחידות שפתוחות עד מאוחר (רובם כאן סוגרים בתשע-עשר) ישבנו שם שעות, דיברנו מלא, צחקנו, שתינו בירה, אכלנו כמובן ובסוף הוא ליווה אותי למלון שלי, מרחק של חצי שעה הליכה ברגל, בלילה, הכל שקט, כל כך שונה מהיום. אפשר לשמוע את רחש הנהר, כל כך רגוע וקסום. היה נעים. וככה הסתיים לו יום נוסף, עמוס בסברים טובים וחדשים והרפתקה מרגשת. מחר יום חדש. יום של חופש.