אתמול הכנתי את הטבעת הראשונה שלי, מי היה מאמין שאני אכין טבעת אחת שווה בעצמי?! נרשמתי לקורס צורפות, זה תמיד היה משהו שרציתי לעשות וניצלתי את ההזדמנות שאני פה כדי לחוות את היצירה מקרוב. ידעתי גם שהרבה ישראלים נרשמים לקורסים האלו, אז חשבתי לעצמי שזו הזדמנות להכיר על הדרך אנשים חדשים.

הגעתי כולי מרוגשת, 10 בבוקר, נכנסתי פנימה ו.. גיליתי שאני לבד בקורס הזה, שידור פרטי אחד על אחד. בשניה הראשונה קצת התבאסתי, כי באמת רציתי להכיר ואז נזכרתי שבטיול הזה, מסתבר, הוא לא כדי להכיר ישראלים או להתחבר לישראלים, אלא כדי לחוות את הודו דרך ההודים עצמם, כי זה מה שהזדמן לי בתקופה שאני פה. מה שהופך את המסע שלי לחוויה אחרת לגמרי.

גיליתי שבצורפות צריך ה-מון סבלנות, דיוק ואורך רוח ומשם מגיעה גם היצירתיות, ואני רציתי כל כך כבר להחזיק ביד משהו שיצרתי בעצמי, שלא היתה לי סבלנות לדרך ובכל פעם שקצה הסבלנות שלי, חייכתי לפארוק (המורה לי) וביקשתי שיעזור לי לסיים את השלב.

הקורס הוא כייפי, זה כייף ליצור והחוויה היא נעימה, שלוש שעות בכל פעם ואני יוצאת עם תכשיט חדש. מרגש. ועם זאת, היום החלטתי שאני עוזבת את הקורס, אחרי השיעור השני (מתוך ארבעה), הבנתי שזה לא בשבילי, אין לי את הסבלנות הזו והשאיפה לשלמות, אולי זה רק בגלל שאני כאן ואולי זה באמת לא בשבילי. מחר אני אסיים את הצמיד המהמם שעשיתי ואפרד מהם לשלום ואמשיך בדרכי, מעניין מה ייזדמן לי בהמשך.