"אני הולך לסגור את החנות ותוך שעה אני אצלך"

"אוקיי. אני אחכה לך בחדר" אמרתי וידעתי שזה ייקח לו יותר משעה. השעה היתה 20:30 החלטתי לחזור לחדר ברגל, בדרך עצרתי בחנויות, לקחתי את הזמן כי בהודו כמו בהודו, זמן הוא ענין יחסי. מאוד יחסי.

21:30 הגעתי לחדר, התארגנתי, התקלחתי, נחתי. 22:00 קצת טלוויזיה, 22:30 העייפות התחילה להשתלט לי על הגוף. 23:00 כיביתי את האור והלכתי לישון. בימים באחרונים, בכל פעם שאני מתייאשת מלחכות לו, אני מכבה את האור ונכנסת לישון, ואז הוא מופיע קיוותי שגם הפעם זה יקרה. התעוררתי בבוקר.

יש משהו מאוד מתסכל בחוסר האפשרות לתקשר, להודיע, לעדכן, איך ניהלנו את החיים שלנו לפני עידן הסלולר? זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

בוקר חדש, בחוץ היה שקט, הגשם פינה את מקומו לשמיים בהירים, חשבתי שהגיע הזמן לקצת שמש. כבר יומיים רצוף יורד פה גשם זלעפות ללא הפסקה, בסביבות אחר הצהרים הוא מפסיק ואז הכל מתבהר, אבל אז לא נשאר הרבה זמן מהיום. אני מתכננת לעשות קניות היום, לעבור בין החנויות, להכנס ולצאת, לקנות, להכיר, לגעת, להתרגש.

יצאתי לשיעור יוגה ומשם למסעדה לארוחת בוקר, שם פגשתי שתי בנות שהכרתי באחד מהימים פה. סיפרתי להן על יעקב והן אמרו שאני זוהרת, נראית מאושרת. זה נכון. ופתאום קלטתי שהימים שלי פה הפכו לשגרה. יוגה בבוקר, ארוחת בוקר, אינטרנט ואז בילוי עם יעקב עד הלילה, כל פעם אנחנו עושים משהו אחר ובכל זאת, זה מרגיש כמו שגרה. לא יודעת אם זה טוב או רע, משהו בשגרה הופך את החיים פה למשהו מוכר, ידוע מראש, נוח ומצד שני חסרים לי קצת ההפתעות, והגילויים החדשים, למרות שהבילויים עם יעקב הם כל יו םהפתעה חדשה, מקומות חדשים, גילויים חדשים של הסביבה ושלנו וזה מרגש, ובכל זאת - שגרה.

ואולי השגרה היא סימן שצריך לקום וללכת, להתקדם?

נשארו לי עוד שלושה ימים פה, לא יאמן איך הזמן עבר, אני זוכרת את היום הראשון שלי פה, כל כך הרבה דברים קרו מאז, מצד אחד זה נראה כאילו הזמן עבר ממש מהר ומצד שני נדמה כאילו אני נמצאת פה תמיד.

הגשם התחיל שוב לרדת. מישהו אמר שגרה?