אז הוא לא הגיע באותו הלילה וגם לא הופיע במשך כל היום למחרת. סגרתי את כל העניינים שלי, נפרדתי מכולם, לקחתי את התרמיל על הגב ונסעתי אליו לחנות. הוא לא היה שם, אז החלטתי לחכות לו. מכיוון שלא התחשק לי להסתובב עוד, ישבתי מחוץ לחנות, נהניתי מהשמש שהגיעה סופסוף לבקר ושוחחתי עם שני העובדים שלו בניחותא (והם, שלא ידעו לאן הוא נעלם, כל הזמן קיוו בשבילו שהוא יגיע לפני שאסע).
חיכיתי כמעט שעתיים, אבל הוא לא הגיע. בחמש החלטתי פשוט ללכת, השארתי לו פתק עם כל הפרטים שלי, נפרדתי ממנו ויצאתי לדרך, לא לפני שאמרתי לעובדים שלו שאם הוא יגיע בשעה הקרובה, שיבוא להגיד לי שלום, האוטובוס אמור לצאת בשש.
עד הדקה האחרונה עוד הסתכלתי החוצה מחלון האוטובוס, דמיינתי אותו רץ לכיוון, ממהר לבוא להגיד לי שלום, אבל הוא לא הופיע, האוטובוס התחיל לנסוע ואני המשכתי להסתכל מהחלון בציפייה, אולי הוא בכל זאת יגיע.. אבל לא.
לא יודעת מה גרם לו להעלם ככה פתאום, רגע לפני שאני הולכת, זה מתחבר לי הביטול של הרגע האחרון של הנסיעה לדלהי, יש לי תחושה שהוא נלחץ, אחרי הכל, לבלות רק הוא ואני, בלי שום הפרעות רקע, תודו, יש בזה משהו מלחיץ קצת אבל מצד שני זה היה אמור להיות המבחן שלנו, איך אנחנו מתמודדים עם הזוגיות הזו, רק הוא ואני - הוא השתפן. נראה לי שגם ההעלמות שלו מתקשרת לזה. זוכרת כמה פעמים הוא ביקש ממני שלא אפגע בו, שהלב שלו אצלי וקשה לחשוב על העובדה שאני אסע ואשכח אותו "אל תשכחי אותי!" הוא חזר ואמר בכל הזדמנות ואני תמיד עניתי "בחיים אני לא אשכח אותך!" וזה נכון, אני לא אשכח אותו אף פעם, אבל האם אזכור אותו כדי להיות איתו, כדי לעשות את המאמץ להיות איתו, או אזכור אותו כזכרון מתוק מהודו?
אני לא עצובה, רק קצת מאוכזבת, בעיקר מהעובדה שהוא בחר להעלם ולא להתמודד עם הפרידה שלנו, אבל גם בגלל שלא הספקתי להפרד ממנו באמת. אני מרגישה צורך לסגור את המעגל הזה, לפני שאני מתקדמת הלאה. בהתסכלות לאחור, נראה שהוא עבר תהליך התפרדות ממני כמה ימים לפני המועד האמיתי, כל ההתנהגות המוזרה שלו בימים האחרונים, כולל הביטול של הטיול שלנו לדלהי, מראה שהוא נפרד. אם כדי להגן על עצמו, על הלב והרגשות שלו, ואם אולי זו הדרך שלו להתמודד. פשוט חבל לי שלא הספקנו להפרד באמת, שהוא לא שיתף אותי בפרידה הזו.
אני יושבת פה בדלהי ומתגעגעת אליו, לא מצטערת שהוא לא בא איתי לפה, רק מצטערת שלא הספקתי להפרד, להגיד תודה על הזמן שלנו יחד ובעיקר תודה על זה שהוא אהב אותי ועשה אותי שמחה.
