דלתות מסתובבות (אם האהבה היתה בוחרת בי)

היא הרימה את הראש וראתה את השלט הגדול "בית של אהבה" היה כתוב שם באותיות גדולות באנגלית ומתחתיהן המשפט "כאן האהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים", חייכה לעצמה והרגישה שכנראה מצאה את המקום הנכון ביותר עבורה, רגע לפני שהתייאשה לגמרי, אחרי בוקר ארוך של חיפושים, עם תיק על גבה שהפך כבד יותר ויותר בכל דקה שחלפה. היא נכנסה פנימה "Good morning, do you have rooms?" שאלה את האשה שהיתה שם, שנראתה עסוקה בעבודת ניירת. היא הרימה אליה את המבט וחייכה חיוך רחב, החיוך הכי קורן שראתה מאז שהגיעה להודו "בוודאי שיש לנו, ויש לי גם חדר בדיוק בשבילך" ענתה בעברית רהוטה "קודם כל תורידי את התיק הענק הזה מעלייך" חייכה וניגשה למקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים והגישה לה. "תשתי, נראה שעברת דרך ארוכה, תחזירי לעצמך את הנשימה לאט, שבי, אין לאן למהר, החדר שלך מחכה לך".

היא ישר הרגישה בבית, קבלת הפנים לא השאירה בה ספק, זה המקום שחיפשה, האנרגיות בו התאימו לה בול והאשה המדהימה הזו נתנה לה להרגיש שייכת, מענין מה הסיפור שלה, חשבה לעצמה. "אני גרה פה כבר כמה שנים" ענתה, כאילו שמעה את המחשבות שלה "מנהלת את חיי בעיקר פה, אבל נמצאת על הקו הודו-ישראל. השנה לא אסע לישראל בגלל ההריון, אבל המשפחה שלי תגיע לקראת הלידה שזה גם סוג של להיות בישראל", אמרה וליטפה את הבטן. היא נראתה מאושרת, הלוק שלה היה מעורב, שילוב של הודית וישראלית, עיניים גדולות וביניהן טיקה צבעונית, חיוך רחב של שפתיים בשרניות, שיער ארוך מתולתל, מתהלכת בשמלה קייצית ארוכה שמחמיאה לבטן ההריונית שלה, יחפה, שלוש טבעות כסף מקשטות את בהונות רגליה וצמידים מרשרשים חרישית בשני הקרסולים שלה, ההליכה שלה נראתה יותר ריחוף מהליכה, היה בה משהו מלאכי.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך" אמרה וקטעה לה את המחשבות. הן עלו במעלה המדרגות לקומה השניה, המסדרונות נראו נקיים "יש לנו מקרר בכל קומה, מלא כל טוב, אפשר בכל שעה ביממה לפתוח אותו ולקחת מה שבא לך, צריך רק לרשום במחברת מה לקחת ואת מספר החדר שלך, בסוף אנחנו עושים את החישוב, תרגישי חופשי". "איזה רעיון גאוני! ממש כמו בבית, זה יכול לפתור את בעיית המאנצ'יס שלי באמצע הלילה" חייכה. "זה אכן פותר את בעיית המאנצ'יס של כולם כאן" אמרה בחיוך. "תגידי, כמה חדרים יש לכם פה?" שאלה "12 חדרים, 6 בכל קומה והקומה השלישית זה גג, שם ממוקמת המסעדה שלנו". "יש כאן גם מסעדה?! זהו, מצאתי את גן עדן! את מנהלת גם את המסעדה?". שאלה בהערצה "לא לא, את המסעדה מנהל בעלי, אני מנהלת את הגסטהאוס, ככה כל אחד מאיתנו אחראי למה שקרוב לו ללב. זה חוסך הרבה מריבות". "טוב, נשמע הגיוני" חייכה ומרגע לרגע הבינה שזה המקום, בדיוק המקום.

החדר היה החדר הכי יפה שהיא ראתה מאז שהגיעה להודו. "אני מאוד מאמינה בצבעים" אמרה האישה, על הקיר הלבן היו עיטורים צבעוניים שצויירו בעדינות ובאהבה, היא הסתכלה על המיטה בפליאה, המצעים היו בגוונים של כתום וירוק, ואז כאילו שוב קראה האישה את מחשבותיה ואמרה: "איפה כתוב שמצעים צריכים להיות לבנים? לבן תמיד מזכיר לי בית חולים, אצלנו אין מצעים לבנים, גם המגבות לא לבנות, הכל כאן בשילוב של צבעים, שיהיה שמח!". החדר אכן היה שמח, נעים, רגוע, נקי, נתן תחושה שהאהבה כאן היא באמת בפרטים הקטנים. ביציאה למרפסת היה תלוי פעמון רוח שהשמיע ניגון עדין, הנוף מהמרפסת היה עוצר נשימה, משקיף לעמק ירוק וסביבו הרים שנגעו בעננים. היא כבר דמיינה איך היא מבלה את השעות במרפסת, מול הנוף האילם. כותבת, קוראת, מתחברת לעצמה ומצליחה להשאיר את הסיפור שלה מאחור. "טוב, אני לוקחת" אמרה בהחלטיות. "ברור שאת לוקחת, אמרתי לך שזה החדר שלך, הוא חיכה לך", "כן, גם אני מרגישה ככה. תודה".

"טוב, בואי נרד למטה, נסדיר את ענייני הניירת, נמצא מישהו שיעלה לך את התיק לחדר ואחר כך תוכלי לעלות לארוחת בוקר ועל הדרך לפגוש גם חברים חדשים, המשפחה החדשה שלך, כל מי שגר פה נכנס למשפחה. קשה להסביר את זה, אבל את תראי את זה קורה גם לך". זה בדיוק מה שהיא חיפשה, מקום שיכיל אותה וייתן לה תחושה של בית. הן ירדו למטה והיא הרגישה הקלה, אחרי בוקר קשה הגיעה למקום עליו חלמה כשיצאה מהארץ, למסע הפרטי שלה. 

הסיפור של האישה הזו סיקרן אותה, רצתה לדעת עליה הכל ובעודה חושבת איך תשב איתה ותשאל את כל השאלות, שמעה צחוק של ילדים. במדרגות ירד גבר מרשים, נראה גם הוא שילוב של הודי וישראלי, עם ילד אחד בזרועותיו וילדה קטנה שדילגה לצידו במדרגות מטה. "אמא, בוקר טוב!" צעקה הילדה לקראת האישה, בעברית "בוקר טוב אהובתי, מה שלומך הבוקר?" שאלה כשהיא מתקדמת לקראתה לחיבוק ארוך "בסדר גמור, אבא הכין לי ארוחת בוקר טעימה, אכלתי הכל. אמא אני אוהבת אותך" אמרה הילדה וחיבקה חזק את אמה בזרועות הקטנות שלה, היא נראתה בת שלוש בערך "גם אני אוהבת אותך גאיה שלי".

"Good morning my love" אמר הגבר בחיוך רחב והיא תהתה אם הימים פה יהפכו גם את החיוך שלה למשהו כל כך קורן "Good morning my lover" השיבה לו האישה בחיוך והפריחה לעברו נשיקה באויר "אני אוהב אותך" אמר לה בהודית והיא ענתה לו בעברית "גם אני אוהבת אותך".

"תכירי, אלו שני הזאטוטים הקטנים שלי, גאיה ואלון וזה בעלי, יעקב" הוא הושיט את ידו לעברה בלבביות "Nice to meet you, נעים מאוד" אמר בעברית עם מבטא מוזר, הוא כנראה לא ישראלי חשבה, חייכה ולחצה את ידו "נעים מאוד גם לי, אני לילך".

דלתות מסתובבות (איך אני בוחרת באהבה)

אוגוסט 2008: אהבה שהוצתה אי שם בהודו הרחוקה, מנסה לעשות את צעדיה לכיוון ישראל. האם האהבה הזו תוכל לחיות מעבר לגבולות הולדתה? האם היא אמיתית או שמא אשליה? מנסים בצעדים קטנים להחיות אותה, להנשים אותה, לגרום לה לחיות ולגדול. אני בוחרת באהבה, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם האהבה הזו תבחר בי.

(ובעודי כותבת שורות אלו, הגיע אליי מייל ממנו, עם צילום של הדרכון שלו! מתרגשת ומתחילה בצעדים להביא אותו אליי)

דלתות מסתובבות זה פרויקט שחי פה בישראבלוג לפני שנתיים בערך, בו כל אחד סיפר סיפור, על איך החיים שלו היו נראים בעוד כמה שנים, אחרי שעשה בחירה אחרת ממה שעשה בפועל. מה היה קורה אם..? וזה הסיפור שלי, אולי כך החיים שלי ייראו אם אבחר באהבה והאהבה תבחר בי.