ככה בלי לתכנן, בהפתעה מוחלטת, נפגשנו. הוא הגיע בטעות, מישהי התקשרה אליו הבוקר ואמרה שהוא חייב לבוא והוא אפילו לא יודע מי זאת היתה. אני הגעתי כי בצהרים אייל הודיע שהוא לא יוכל להגיע, וביקש שאחליף אותו. ומתוך עשרות האנשים שהיו שם, פתאום נפגשנו. שוב. במקום הכי לא צפוי (או אולי בעצם, הכי צפוי), והכי מדהים ששנינו לא היינו אמורים להיות שם מלכתחילה או שכנראה כן היינו אמורים להיות שם כדי להפגש.
כבר עברה חצי שנה מאז שראינו אחד את השניה, חצי שנה מאז שנגענו, הרגשנו, התרגשנו יחד. אהבנו. חצי שנה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, ובשניה שנפגשנו, כאילו לא קרה כלום מהרגע בו נפרדנו, כאילו נפרדנו אתמול. החיבור חסר עכבות, חיבור מיידי, הכי קרוב שאפשר, מזכיר שוב את אותן התחושות המדהימות, את מה שהיה לנו (וכנראה עדיין קיים).
ברחנו מההמון והלכנו להיות עם עצמנו, ישבנו יחד במסעדה, דיברנו, נגענו, חייכנו והסתכלו בעיניים, הכי קרוב ועמוק, כמו פעם, לפני חצי שנה. הקסם עדיין היה שם, ניצת מחדש וכאילו לא כבה מעולם. השיחה נעימה, החיבור מרגש, ההתרגשות גדולה מצד אחד ומצד שני, הכי טבעי, הכי ברור, הכי אמיתי.
הוא לקח אותי הביתה ולמרות שהתאפקנו, לא יכולנו שלא לגעת, שלא לשחזר את הקסם ההוא. לא היה קשה לשכנע אותו לעלות, תוך דקה שנינו נשארנו ערומים, נוגעים, מרגישים ובעיקר מתרגשים. היה מדהים, בדיוק כמו אז. המילים הנכונות, המחוות הקטנות, המגע, ההתנהלות, הכל מושלם, הכל בדיוק כמו שחלמתי, בדיוק כמו שזכרתי. וכל הזמן הזה מתנגן לי בראש השיר "תן לי קצת ממך.." כדי שאוכל להשאיר איתי אחרי שתלך.
איך זה שנפגשנו? למה דווקא עכשיו? מה זה אומר? עלי, על החיים שלי, על ההחלטות הקשות שאני אמורה לקבל? שומדבר לא קורה במקרה, אז למה זה באמת קרה עכשיו, רגע לפני השנה החדשה? רגע לפני שצריכה לקבל החלטה. נותנת לתחושות לחלחל, זה נראה לי כמו חלום, אני לא מאמינה שהוא היה פה לפני רגע. אולי חלמתי..
כי משהו ממני נעלם איתך
אז תן לי קצת ממך
תן לי קצת ממך..
