הנחיתה בדלהי היתה קלה, זה בדרך כלל כך, כשיודעים איפה נוחתים, כשחוזרים למקום שהיינו כבר. הגענו בשש בבוקר לדלהי, התנועה עדיין דלילה בכבישים, העומס המוכר לא מורגש בשעות הללו, דלהי מתעוררת לאיטה ואנחנו העמסנו את עצמנו (לילך ואני) ועשינו את הדרך לגסטהאוס. אותו אחד שהתארחתי בו כשנחתתי בדלהי בפעם הראשונה.
650 רופי ללילה ולא היה אכפת לי, מוכנה לשלם את המחיר כדי לא לבזבז את הזמן בחיפושים וגם כדי לא למצוא את עצמי באיזה חדר מג'וייף עם שירותים בחוץ. בשביל לילך זו היתה התפנקות. התמקמנו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר וחזרנו למלון לישון, אחרי הכל נסיעה של 12 שעות באוטובוס רעוע, מחייבת קצת מנוחה.
אחר הצהריים הסתובבנו בין החנויות, עשינו קניות כאילו אין מחר, ועל הדרך ניסינו למצוא אנשים שיבואו איתנו לטיול בטאג' מאהל. אחרי שמצאנו הסתבר שזה טיול של 15 שעות, מה שלא התאים לי כי הטיסה שלי תוכננה לאותו הלילה, אז החלטנו יחד לקחת טיול בדלהי, לצאת קצת מה'מיין באזר' ולראות מה יש לדלהי להציע (אחרי הכל מליוני אנשים גרים שם, בטוח יש משהו בעיר הזאת, חות מהג'יפה הכללית).
למחרת יצאנו בבוקר באוטובוס תיירים שהכיל רק תיירים הודים (ואותנו), זה היה מצחיק, ליום אחד היינו באמת תיירים. עוברים מאתר לאתר באוטובוס, יורדים, מצלמים וחוזרים. היה נחמד לראות שיש בדלהי גם איזורים ירוקים ופורחים ולא רק סירחון וליכלוך, וכרגיל, הכרתי עוד הודים וגם יצאו לי אחלה תמונות.
בלילה נפרדתי מלילך ויצאתי לדרך, חזרה לארץ המובטחת. באחת בלילה אספה אותי מונית לשדה, ידעתי שזה הולך להיות לילה ארוך ויום עוד יותר ארוך למחרת, עד שאגיע, הייתי מוכנה לזה נפשית, בהבנה שבסוף המסע אגיע הביתה. זה היה שווה הכל. בעודי ממתינה בתור להפקדת התרמיל, הסתכלתי אחורה וקלטתי מישהו מחייך אליי חיוך ענק. חייכתי חזרה. לא זיהיתי מרחוק אם הוא ישראלי או לא, אבל היה נחמד לקבל חיוך בכל פעם שהסתובבתי, להזכיר לי שגם בארץ אני יכולה להמשיך ולעשות את זה, לחייך לאנשים שאני לא מכירה. זה כייף. מי יכול לעמוד בחיוך?
זה היה ברוך, הסתבר שהוא ישראלי חייכן ומאוד נעים, היה בינינו קליק מיידי. עלינו למטוס וקבענו להפגש אחר כך, בתחנת המעבר ואכן נפגשנו. אלו היו ארבע השעות הכי כייפיות שהיו לי אי פעם בשדה תעופה! נחתנו בשדה התעופה האוקרייני (קייב), שדה קטן מאוד בלי שום אפשרות לעשות שם משהו חוץ מלשבת ולחכות שהזמן יעבור. החלטנו ללכת לשבת בפאב היחיד שהיה שם, לי היו 40 דולר אחרונים וברוך היה חסר פרוטה. אמרנו שנשב ונעביר את הזמן עד הטיסה יחד.
במהלך ארבע השעות הבאות, שמעתי את סיפור חייו, את החוויות שלו מהודו (שאגב, הוא שהה חודש בדרמסלה ולא יצא לנו אפילו להתקל אחד בשניה), ראיתי תמונות, סיפרתי את הסיפור שלי, עם התמונות שלי. מדהים איך שנינו היינו באותו המקום וחווינו אותו בצורה שונה לחלוטין, לא היו שום נקודות השקה בשני הסיפורים שלנו. בין לבין הזמנו בירה, כל פעם כוס אחת והתחלקנו איתה, אחרי הכל עשר בבוקר זו שעה קצת קשה לאלכוהול, אבל היינו ערים כל הלילה וזה נפל לנו טוב.
ארבעים הדולר נעלמו לאיטם, פעם למים, פעם לסנדוויץ וגם לבירות. צחקנו מלא ומכל הלב, הצטלמנו תמונות מטופשות, דיברנו מלב אל לב, שיחות פתוחות ומאוד אינטימיות. שנינו חזרנו מדרמסלה עם אהבה, שני סיפורים מקבילים ושונים ובכל זאת - אהבה. וזה שווה הכל.
וזו היתה הנחיתה הרכה שלנו, לא יכולנו לבקש סיום יותר טוב למסע שלנו. כל אחד מהסיבה שלו, כל אחד מהכיוון שלו, כל אחד עם הסיפור שלו. שני אנשים זרים בשדה תעופה. כל כך הרבה שוני וכל כך הרבה דמיון. בדיוק מה שכל אחד מאיתנו היה צריך כדי לחזור למציאות.
ועכשיו אני כאן. מנסה לעכל מה עבר עליי בשבועות האחרונים, נותנת לזמן לעזור לדברים לחלחל אליי פנימה. בלי החלטות גורליות, בלי הסקת מסקנות, בלי תכניות קדימה. פשוט להיות. אני עם עצמי, עם החוויות שלי ועם מה שאקח איתי הלאה לתוך החיים הפרטיים שלי. ועם המשפט שיילך איתי עוד הרבה זמן "הכל קורה! צריך רק לדעת לעצור, להקשיב ולהתבונן. הכל קורה כל הזמן".
ברוכה הבאה.
