ימים של בלבול, מחשבות מתרוצצות, מחשבות נדחקות לפינות אפלות, הדמיון מתפרע, הריכוז נעלם, העיניים דומעות בלי הפסקה, הנשמה נסגרת, לאט לאט סוגרת את עצמה כמו פרח שסוגר את עלי הכותרת שלו כשחושך בחוץ.

כן, מרגישה כמו פרח שפרח וצמח ועלה וחייך לעולם ופתאום, ברגע אחד נסגר ולא בגלל השינויים במזג האויר (או בעצם אולי כן...) תחושה של הצפה, כאילו השקו אותו יותר מדי ועכשיו הכל עולה ומציף אותו והוא... הוא לא יכול להכיל את כל המים האלו, את כל הרגשות שעולים וצפים אז הוא פשוט נסגר. כמוני. ככה.

סגרתי את עצמי מהעולם, מכולם, שקעתי לי בעצמי ואפילו ברגעים של שקט ולבד סגרתי את עצמי מעצמי, לא שומעת, לא רואה, לא מבינה ובעצם כל כך יודעת ומבינה ומדחיקה.

תודה לאדם היחיד שהצליח בעקשנותו לשחרר אותי ולהוציא מתוכי דברים שאפילו לא סיפרתי לעצמי. מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו. תודה. וסליחה מכל השאר, שנעלמתי ככה סתם.

(וכן, אני כנראה אתחיל להפציץ כאן פוסטים, סוג של שחרור)

כי אני אוהבת אותו כל כך

כי אני אוהבת כשהוא דואג לי 

כי אכפת לו באמת

כי הוא מרגיש בנוח להחשף מולי

כי הוא מצחיק אותי נורא

כי הוא מחייה אותי

כי הוא ממלא אותי אנרגיות חיוביות ומחייכות

כי אני לומדת ממנו דברים חדשים

כי זה נוח לי

כי הוא אוהב אותי

כי זה נעים לי נורא

כי זו הבריחה הכי מוצלחת שלי מהדברים שקשה לי להתמודד איתם

כי הוא חבר טוב

כי אני אוהבת את השינויים הקטנים שקורים לו בגללי

כי הוא מצליח להשאיר אותי שפויה

כי הוא מזכיר לי דברים שכבר שכחתי

ובכל זאת, למה?

כי אני אוהבת אותו כל כך

כי לישון איתו יחד באותה המיטה הזכיר לי מה חסר לי באמת

כי הוא נוקשה עם עצמו ועם הסביבה

כי הנסיון שלי לעזור לו מערער לי מדי פעם את הבטחון

כי אני לא מצליחה להחשף בפניו ולהכניס אותו לעולם העמוק שלי

כי הדאגה הרבה אליו מעייפת אותי לפעמים

כי הוא ממלא בדיוק את המקומות שצריכים להתמלא ע"י מישהו אחר

כי יש ימים שאני מרגישה שאני מתהלכת על חבל דק לידו

כי הוא חי בעולם כל כך שונה משלי

כי גישת החיים שלו הפוכה לגמרי

כי אני פוחדת לאבד אותו, כל כך פוחדת, שזה מפחיד

כי לפעמים אני מרגישה שהוא ילד קטן שמחפש חיבוק של אמא

כי לפעמים נדמה לי שאני זו האמא החסרה שלו

כי הוא מזכיר לי דברים שכבר שכחתי