לכאורה היה זה בוקר רגיל, אולי אפילו קצת יותר מרגיל, מחוייך, אופטימי יותר. פקחתי את העיניים כרגיל לפני שהשעון הודיע שהגיע הזמן לקום, מבט חטוף ומנומנם על השידה הזכיר לי שאורי היה כאן בלילה. חבילת הקונדומים הפתוחה גרמה לי לחייך. ביקור מפתיע של כמה שעות נעימות של תשוקה רכה, עם נגיעות ולטיפות ונשיקות וגמירות ו... בבוקר זה הרגיש כמו חלום נעים.
בחוץ היה מעונן ולמרות שעדיין סירבתי, כמו בכל שנה, להשלים עם בוא החורף, החלטתי באחת לנעול לראשונה נעל חורף סגורה. ומה יותר מתאים מאשר מגף הפלטפורמה ההורס שלי? קצת התנדנדתי בהתחלה, הרי כל הקיץ הסתובבתי עם סנדלים שטוחות או במקרה הטוב - יחפה, הגובה קצת סיחרר אותי אך לא ויתרתי, החלטתי לקבל את החורף עם חיוך.
בדרכי לעבודה השמש חייכה ובראש התגלגלו יחד מחשבות על ליל אמש יחד עם מחשבות על עבודה ומשימות חשובות להיום וגם מחשבות על התוכניות לסוף שבוע. בעודן רבות ביניהן מי תהיה המחשבה בקדמת הראש שלי, אליה אתייחס ראשונה, מצאתי את עצמי מרוחה על האספלט המדרכה.
לא יודעת איך זה קרה, ריחפתי לי בין המחשבות בדילוגים איטיים ובום! מישהו החליט להוריד אותי לקרקע, במלוא מובן המילה. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם על המדרכה המטונפת עד שיכולתי לנשום שוב. לאט. הכאב התנדנד בין קרסול רגל ימין שהתעקמה לחלוטין וברך רגל שמאל שהחליטה שזה דווקא נחמד לתת לעצם של הברך להרגיש מקרוב את המדרכה (ועקב כך השאירה את כל העור המפריד ביניהם, על האספלט).
רציתי לצרוח ולא יצא לי קול, ראיתי את כל הכוכבים בתוך הראש שלי, אני זוכרת שהכרחתי את עצמי לנשום "תנשמי, תנשמי" עד ששמעתי קול דק של בחורה "את בסדר?" לא יכולתי לענות לה אפילו היא לקחה לי את היד ועזרה לי להתרומם "את בסדר? אפשר ללכת?" הנהנתי לעברה והיא נעלמה בתיקתוקי עקבים. נשארתי לעמוד שם, לא מצליחה להזיז שום שריר ברגליים שלי. נושמת. נושמת. לאט. לוקחת אויר ומוציאה "תנשמי לרגל" פקדתי על עצמי. עשיתי כמה צעדים לעבר הגדר והתיישבתי שם, מי יודע כמה זמן עבר עד שכל הנשימות שלי נכנסות לעצם הקרסול ואיפשרו לי לקום וללכת שוב, בלי לחשוב על כלום, לצלוע עד המשרד.
כשהגעתי, נרגעתי. שם כולם טיפלו בי, חבשו, חיטאו, הביאו לי לשתות ואחרי שכל זה לא עזר פשוט לקחו אותי לקופת חולים לטיפול של אחות רחמניה שחבשה והורתה "לא לדרוך על הרגל, לשכב עם הרגל למעלה ולשים קרח. אם אחרי 24 שעות לא יורדת הנפיחות, לבוא מהר לצילום, אולי זה שבר".
וכאילו שכל זה לא מספיק (וגם לא כל הדמעות שביזבזתי על השטות הזאת) ניר הביא אותי הביתה אחרי קופת חולים, שם לי את הרגל על כרית גבוהה, כרך אותה בקרח וציווה עלי לא לקום עד שהוא יחזור, אחרי שהוא הלך גיליתי שניתקו לי את הכבלים, מה שאומר שאין טלוויזיה ולא אינטרנט. כלום! יום שלם בהיתי בקירות בחוסר מעש, לא הצלחתי להרדם ולא לקרוא, מרוב כאב, פשוט בכיתי (כי לא היה משהו אחר לעשות וגם כי נורא נורא כאב לי!).
בתקופה האחרונה אני חיה במירוץ נגד הזמן, מאז שפיטרתי את העוזר שלי, אני עושה עבודה של שני אנשים (כי עדיין לא הצלחתי למצוא לו מחליף) ובמקביל מנהלת שני פרוייקטים ממש חשובים וגדולים, מה שמאלץ אותי לעבוד בממוצע 15 שעות ביום בלי הפסקה. רוצה להספיק הכל, לרצות את כולם, לגרום לכל הדברים לקרות, לא לעכב, לא לדחות, לא לעצור. עד עכשיו. עכשיו עצרתי.
כנראה שהייתי זקוקה למכה רצינית כדי לגרום לי לעצור לחלוטין, לעשות לעצמי יום כיפור פרטי עם חשבון נפש וחישובים אחרים, לנשום לאט, להרגע, לא לחשוב על עבודה, על פרויקטים, על אנשים שממתינים לתשובות, על מירוץ החיים. לעצור ולהסתכל בפרופורציות על החיים שלי. הייתי צריכה שמישהו יעצור אותי ובמחשבה לעומק, שום דבר ואף אחד לא היו מצליחים לעצור אותי כמו הנפילה הזו.
אז נכון, זה כואב, זה לא נעים, זה מגביל, זה ממש לא סקסי (הרגל שלי התנפחה פי 4 מהגודל המקורי שלה והברך חטפה זיהום מוגלתי. לא סקסי!) ובכל זאת, מנסה לראות את צד החיובי והכל כך חשוב של השיעור הזה. עכשיו אני נחה. נושמת. מנסה לא להיות מוטרדת מדברים פחות חשובים (כמו עבודה למשל), רוב הזמן זה מצליח לי.
עברו כמה ימים מאז, הנפיחות קצת ירדה, עדיין כואב אבל פחות, הנשימות סדירות והחיוך לאט לאט חוזר לפנים. לא, זה לא היה בוקר רגיל. שבוע טוב.
