חשבתי שאני יכולה.

יכולה להראות לך עולם אחר משלך, יכולה לעזור לך להתגבר על הפחדים, יכולה לגרום לך להעז ולעשות את השינוי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהסיכוי קלוש, שהעולם בו בחרת לחיות הוא שלך והוא כל כך מושרש בך, כל כך חלק ממך שאין סיכוי שאני אצליח. אם אתה לא באמת מוכן לזה, יכול להיות שאתה לא באמת באמת רוצה. ברור לי גם למה, כי זה מה שאתה מכיר, זה נוח, זה בשליטה, מכיר את כל החוקים, יודע איך להתנהל, בעל השפעה ומעמד מכובד, מאוד קשה לוותר על כל זה. תמיד קשה לצאת ממעגל הנוחות, המקום המוכר, למשהו אחר. אבל אהובי, זה בדיוק המקום שמביא את השינוי.

אתה מדבר על רצון להיות אחר, לשנות, להחליף, אבל בינינו, אתה כנראה לא רוצה את זה מספיק, אתה חי באשליה שטוב לך במקום שאתה נמצא בו עכשיו, אבל שנינו יודעים שבכל פעם שאתה מרגיש את הטוב הזה, רגע אחרי, אתה גם חווה את הרע, את הריקנות, את החוסר. יכול להיות שזה לא בשליטה שלך ויכול להיות שכן, אבל אתה בוחר להתעלם. כי זה מפחיד. מאוד מפחיד. אני כל כך מבינה את הפחד הזה. אני מחבקת אותו ואותך.

חושבת הרבה על משמעות השליטה בחיים שלך והצורך הבלתי נדלה בשליטה הזו, אבל מנקודת המבט שלי כרגע, אתה האחרון ששולט בחיים שלך. תחשוב על זה, הפחדים שלך שולטים בך, האגו שלך שולט בך, האנשים שסביבך (שאתה חושב שאתה שולט בהם) שולטים בך בעצם ו... הכי עוצמתי זו השליטה שיש לי עליך. ככה בלי ששנינו נרגיש ונדע, זה קורה.

יפה שלי אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה יותר. קשה לי. קשה לראות אותך מתנהל, קשה להקשיב לסיפורים שלך על מה שקורה כשאני לא לידך, קשה להבין את ההשפעה הכל כך גדולה ועוצמתית שיש לי ולאהבה שלך אליי, על החיים שלך. פעם ידעתי שההשפעה שלי עושה לך טוב, מרסנת אותך, גורמת לך להתחבר לרגש, למקום שאתה לא מכיר, מרככת אותך, מוציאה ממך דברים אחרים. זה באמת עשה לך טוב, אבל אז.. נפרדנו. כשחזרתי לא ידעתי עד כמה ההתרחקות שלי ממך תביא אותך לקצה, בעצם רק עכשיו אני אולי מבינה כמה רחוק זה לקח אותך.

אהובי, קשה לי המחשבה שבגללי אתה הופך לחיה אמיתית ופראית. אני יודעת שזה שלך וזו לא באמת אני, אלא מה שאתה הופך מהחיבור שלנו. מהצד שלך. כמו שאמרת לי אתמול, 'אל תקחי על זה אחריות'. אני לא לוקחת אבל זה מתסכל אותי בכל זאת. ההבנה שאני לא יכולה לעזור לך, למשוך אותך מהקצה שאתה נמצא בו, לאזן אותך, לקרב אותך אליי ולדרך החיים שלי. אוף!

דיברת אתמול על האגו שלי, אמרת שעצם זה שאתה חושב עלי בלי הפסקה, עושה לי משהו לאגו: "אני רוצה להעצים לך את האגו, לחזק אותו. מפרגן לך, קחי מה שבא לך, מה שמגיע לך, זה מגיע לך!" אמרת באהבה גדולה ואני עניתי שהאגו שלי לא מנהל אותי כמו האגו שלך, התעקשתי שזה לא באמת עושה לי את זה, החיזוקים שלך. אמרת שזה בתת מודע ואולי אתה צודק, אולי זה מה שמשאיר אותי קרובה אליך, ואולי.. אולי זו בעצם האהבה הגדולה שלך אליי. כששאלתי מה לדעתך מחזיק אותנו ביחד כל כך חזק, ענית 'אהבה, זה ברור!'. כל כך בטוח, כל כך חד משמעי ואני חשבתי, הרי מה בסך הכל אנחנו מחפשים כל החיים? מישהו שיאהב אותנו, שיכיל אותנו ויקבל אותנו כמו שאנחנו. לפעמים אנחנו נאחזים באהבה הלא נכונה, גם אם במודע, רק כדי להרגיש את התחושה המופלאה הזו.

'את אהבת חיי' אמרת לי אתמול, ואני החסרתי פעימה. אמרת את זה כאילו זה הדבר הכי ברור ומובן מאליו ואני התרגשתי. ווידאתי שאתה באמת מתכוון לזה לפני שהחסרתי פעימה נוספת. זו הגדרה מאוד גדולה, גם אני אוהבת אותך. שנינו יודעים שגם האהבה הזו לא תצליח לגשר על הפערים העצומים בינינו, באורח החיים שלנו ובדרך בה בחרנו לממש את האהבה הזו. כואב לי לדעת שכשאני לא איתך אתה מגיע לקצה שהוא אכזרי, גם לך וגם לסובבים אותך, אבל אני לא יכולה להשאר ולהגן עליך, כי אחרי שחזרתי, גם הנוכחות שלי לא מצליחה להזיז אותך מהקצה ההוא, להיפך, אתה ממשיך לעשות עוד צעדים לכיוון ההפוך ממני, מהמקום בו אני נמצאת. יודעת שזה לא בשליטה, אבל שליטה היא מילת מפתח ואולי ברגע שתבין את זה, תוכל לקחת את המושכות לשלוט באמת בחיים שלך, ולא לתת לשליטה, לתארים ולפחדים לשלוט בך, בתחפושת של כח.

אהוב יקר, מכילה אותך באהבה, עם כל מה שאתה מביא איתך ועם כל מי שאתה. באהבה, בחמלה, ברכות ובחיבוק אינסופי, אבל יקירי, בזמן האחרון מרגישה שהמיכל שלי התמלא עד אפס מקום, הכל מתחיל לגלוש החוצה ולהשפיע עלי הרבה יותר ממה שאני יכולה להתמודד ולכן החלטתי להתרחק. אתמול אמרת שמגיע לי יותר ושעל מנת להגן עלי, אתה צריך לוותר. ידעתי שאתה צודק אבל לא רציתי לקבל את זה, נאחזתי בך חזק והיום אני משחררת.

תשמור על עצמך יפה שלי, אתה יודע, גם לך מגיע יותר. ואם פעם תבחר לעזוב את הקצוות להתקדם קצת לכיוון המרכז, אולי עוד אהיה שם עם זרועות פתוחות לקבל אותך באהבה גדולה ולהעניק לך את מה שבאמת מגיע לך ולי. אהבת חיים.

אני אוהבת אותך.

יותר מחצי שנה עברה מאז שעזבתי אותו, מאז שהחלטתי שזהו זה, נגמר. יותר מחצי שנה לקח לו לעכל את זה, במשך כל הזמן הזה הוא ניסה וניסה וניסה, לא בחל בכלום, כל פתח קטן שפתחתי לו, כל סדק פיצפון, הוא ניצל ונדחק כולו פנימה. זו היתה חצי שנה קשה, הרגשתי שהוא לא משחרר אותי, שהוא נאחז בכל דבר שקשור אליי כדי להשאיר אותי קרוב, שהוא יעשה הכל כדי לזכות בתשומת הלב שלי. הכל! (וכן, זה כולל לאשפז את עצמו בבי"ח...).

בדרך כלל כשאני נפרדת, אני מעדיפה להעלם, לרוב לא מעוניינת להמשיך שום סוג של קשר, משתחררת כדי שאוכל להתקדם הלאה. אבל מה קורה כשעובדים ביחד באותו מקום עבודה? מה קורה שיש דברים חופפים שצריך להיות בקשר לעבודה? ומה קורה... מה קורה כשחולקים את אותו החדר רק שנינו?! כן כן, זה כמו להתגרש ולהשאר לגור באותו הבית. קשה לי לתאר את הקושי, את התסכול, היו ימים שהרגשתי שקשה לי לנשום. לחיות רוב שעות היממה באותו מרחב מחיה עם מישהו שלא מפסיק לנסות למשוך את תשומת ליבי, זה מעייף, זה מכעיס, זה הורס כל דבר טוב שהיה שם לפני כן. וזה כמובן גם פוגם בעבודה.

אני לא אלאה בפרטים, כי יש כל כך כל כך הרבה דברים שהוא עשה בזמן הזה, ובמשך כל הזמן לא הסכים פשוט לשחרר אותי. נכון שזה גם תלוי בי, בחלק קטן מהזמן הצלחתי לנטרל אותו אבל בחלק אחר ורחב יותר, האנרגיות שלו השתלטו לי על המרחב ופגעו בהתנהלות השוטפת שלי, בשיקול הדעת, בסבלנות ובכלל.

אני כותבת את זה ואני מרגישה את הקושי בנשימה שלי עכשיו. לפני שבוע (ואחרי איומים מצידי להתפטר) הוציאו אותו מהחדר שלי. זה לא היה משהו פשוט, יש לנו מצוקה מאוד גדולה של מקום ובכל זאת, אחרי חודשים רבים הצלחתי לגרום לממונים עליו להוציא להעביר אותו לחדר אחר. הכל קרה בבוקר בהיר אחד, מבלי שאדע שזה עומד לקרות באותו בוקר, הייתי בפגישה  מחוץ למשרד, כשהגעתי נשאר חלל ריק בחדר שלי. אני מודה שבשעות הראשונות לא ידעתי איך להתנהג ומה לעשות, ההקלה לא באה מיד, לקח לה יום לעכל, להבין, לקלוט. הוא לא דיבר איתי בכלל באותו היום, לדעתי הוא בטוח שעשיתי לו קומבינה מאחורי הגב ולא אכפת לי. לא היתה דרך אחרת, כל מה שאמרתי לפני כן, הסברתי לו, דיברתי איתו - כלום לא עזר, הייתי חייבת להיות אגרסיבית. לא רציתי לפגוע בו אבל הוא לא השאיר לי ברירה.

כבר שבוע שאני מתרגלת אל החלל הזה אצלי בחדר, אני אשאר לבד מה שגם ממקם את המעמד שלי בעבודה ובתפקיד וגם נותן לי מרחב מחיה. אחרי כמה ימים הוא התחיל לדבר איתי, רק בעינייני עבודה (אחרי שהפסיק להתחמק ממני במסדרונות). בהתחלה הרגשתי קצת רע, אבל זה עבר לי ככל שהבנתי את המשמעות של זה.

היום הוא נכנס אלי לחדר והחזיר לי את המפתח של הבית שלי. רציתי להחזיר לו אותו מזמן אבל חששתי שזה יהיה פוגע מדי, אז שחררתי את המפתחות שלו מהצרור שלי והשארתי אותם באחת המגירות בבית. היום הוא עשה את הצעד שסוגר סופית את המעגל שלנו. החזיר את הדבר האחרון שנשאר בינינו, את הקשר היחיד שעוד נותר. קשה לי להסביר את תחושת ההקלה, הבטחתי לו שאחזיר לו מחר את הצרור שלו ובכך לסגור סופית את הסיפור שלנו.

אני רק מצטערת שהוא נגמר כך, היתה אהבה גדולה, שנתיים שלמות היינו יחד, צמחנו יחד, אהבנו, חיינו, צברנו חוויות, חשבתי שנוכל להשאר חברים גם אחרי שהאהבה הלכה, אבל הוא לא איפשר את זה. ככל שעבר הזמן פחות ופחות יכולתי לסבול את הנוכחות שלו, פחות ופחות הצלחתי להכיל אותו, פחות ופחות רציתי לראות אותו, את תנועות הגוף שלו, את ההתנהגויות שלו במצבים מסויימים, את מה שאני מכירה כל כך טוב. ככל שעבר הזמן רציתי פשוט שהוא יעלם לי מהחיים לתמיד.

אז אני עדיין פוגשת אותו במסדרונות, אני עדיין עובדת איתו (למרות שאני משתדלת שהעובדים שלי יהיו איתו במגע יותר ממני), אני עדיין רואה אותו. זה אומנם לא מושלם אבל זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שהיה עד עכשיו. הייתי רוצה שהוא לא יידע עלי כלום, על מה קורה איתי בחיים, עם מי אני מדברת, על מה אני חושבת. הייתי רוצה לא לדעת עליו כלום, פשוט כלום. על מה קורה איתו בחיים, עם מי הוא מדבר ועל מה הוא חושב. כלום. (עכשיו אני נזכרת שהוא חבר שלי בפייסבוק, שם כתוב שאנחנו משפחה... היו זמנים. אולי הגיע הזמן לשחרר אותו גם משם).

אז זה לא מושלם, אבל היום, ממש היום, אני מרגישה שאני יכולה להתקדם, אני מרגישה שאני משוחררת ממנו יותר מתמיד. זה לא לחלוטין כי כשהתחבקתי עם חברה שלי השבוע במסדרון והוא ראה אותנו, הוא אחר כך הלך לשאול אותה אם הכל בסדר אצלי ואם אני מרגישה טוב.... אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותי, אני יודעת שהוא מאוד פגוע ממני ואני יודעת שלא היתה לי דרך אחרת להשתחרר. אני רק שמחה שזה סופסוף קרה.

ביום חמישי פסטיבל סגול, יודעת ששם תתחיל לי התחלה חדשה. בהצלחה!

נסיון ראשון בהחלט בצילום וידאו חובבני, עם שיר הפרידות האולטימטיבי, שאני באופן אישי הספקתי להפרד איתו פעמיים.

המצלמה שלי (סטילס משובחת!), הצילום שלי ו.... גם הזיופים. שלי. ושל כל החברים מסביב. העיקר שהיה כייף.

קבלו את תגידי לו - לייב:

(אוהדי חיטמן)

מוקדש לחברתי האהובה

(שאם תקשיבו טוב טוב, אולי תצליחו לשמוע גם אותה, בין כל הזיופים שלי )

אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות

שרק לפני שלושה ימים היו בינינו

אי אפשר לשחק - מצד אחד

להראות שאוהבים ומצד שני פתאום זה איננו

אי אפשר לגרום לי להיפתח - להגיד שאוהבים אותי כל כך

ואז בבת אחת לקום בלי להסביר

ולהשאיר אותי הטמבל הכי גדול בעיר

צודק. אי אפשר. לתומי חשבתי שאוכל לגרום לזה להתפוגג, שלא אצטרך להתמודד. זה נגמר. עברו שבועות רבים מאז הבוקר ההוא שקמתי והרגשתי שזהו. הכל נגמר בבת אחת. מוזר אבל אני לא יכולה להתווכח עם הרגשות שלי, עם האמת שלי, עם המטרות שלי ועם מי שאני. אז הלכתי. ככה בלי לחשוב עליך, בלי להתחשב, בלי להגיד, בלי לדבר.

אי אפשר לחתוך בבת אחת את הרגעים

שבהם הרגשנו כמו אחד והיינו יחד

אי אפשר לבטוח באחר, רק כשזה נוח

כשרק לפני שלושה ימים לא ידענו פחד

כל הרגשות, כל העוצמה כל האהבה המיוחדת תשאר שם לנצח, בזכרון מתוק, בחיבור מדהים בקשר שלעולם לא ישכח. האהבה המטורפת, והשונה שלימדה אותי לאהוב את עצמי, לקבל, להתרגש, להתחבר ולהבין כל כך הרבה דברים. עברנו ביחד דרך ארוכה ועכשיו הגיע הזמן ללכת. כן, ככה פתאום נגמר לי, אני חותכת.

אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות

שרק לפני שלושה ימים היו בינינו

אי אפשר לסיים בלי הכבוד המינימלי

של פגישת פנים אל מול פנים בין שנינו

נכון. זו אני שלא יודעת להתמודד עם פרידות. זו אני שקיוויתי שזה יעבור ונמשיך כל אחד בדרכו, בלי לדבר על זה. זו אני הטמבלית. אז ישבנו ודיברנו, אמרתי הכל. כל מה שחשבתי שתבין לבד. ישובים שם אחד מול השניה, מסתכלים בעיניים אולי בפעם הראשונה מזה שבועות, הדבר היחיד שהתנגן לי בראש היה: 'תגידי לו'. אז אמרתי ואתה התחלת לבכות.

אי אפשר לתת לי הרגשה שזה רציני

ואז בבת אחת לברוח ל"הגיוני"

אני רוצה להאמין באהבה

אבל עכשיו אני כמו טמבל והלב שלי כבה..

תמשיך להאמין באהבה, מגיע לך. מגיע גם לי. הלכנו יחד בדרך מדהימה וארוכה, שנתיים שלמות של אהבה ועכשיו כל אחד חייב לפנות את המקום למשהו אחר, מתאים יותר. יוצאת לדרך חדשה. אוהבת אותך.

(אי אפשר/ אוהדי חיטמן)

לשמיעת השיר: לחצו כאן