יום כיפור בפתח ואני מתרגשת. פעם יום כיפור היה יום סיוט, לא אהבתי אותו, ממש לא, אבל בשנים האחרונות למדתי להתחבר אליו, להבין אותו ולהבין שזה יום מופלא. יום אחד בשנה, 25 שעות של שקט ושלווה. יום של חשבון נפש והתבוננות פנימה. ביום זה השקט מבחוץ מאפשר לשקט מבפנים להיות עוצמתי וחזק יותר. אני מאוד אוהבת את היום הזה וכמיטב המסורת אני שומרת עליו באדיקות. מתחברת לשקט ולעצמי, משחררת, סולחת ומתנקה. כמו שמישהו אמר לי פעם "מה, נותנים לך יום חשבון נפש בחינם, לא תיקחי?" ברור שאקח, בשתי ידיים אוהבות.
השנה למדתי יותר מכל שנה אחרת, שברגע שאני סולחת לעצמי, אני משחררת משהו בתוכי. כשאני סולחת לעצמי, הסליחה מהדהדת ממני הלאה, כשאני סולחת לעצמי אני יכולה לסלוח גם לאחרים, אני שלמה עם הסליחה, עם עצמי, עם הסביבה. הסליחה מאפשרת לי שוב להוביל את עצמי. כשאני סולחת, אני לא מפקידה בידיו של אף אחד את הכוח לשלוט בי, להשפיע על הרגשות שלי, להרוס חלקות טובות בתוך עצמי. למדתי שכשאני סולחת לעצמי, הרבה יותר קל לי לסלוח לאחרים.
ביום זה אני סולחת לעצמי, על כל הדברים שהאשמתי את עצמי בהם בשנה האחרונה, שהלקתי על חטא, שכעסתי על עצמי, שאמרתי לעצמי מילים קשות שלא איפשרו לי להתקדם, שהתעצבנתי, שהתעללתי בגופי ובנשמתי. סליחה.
היום מבקשת סליחה גם מהאנשים שסובבים אותי, במעגלים הקרובים ובמעגלים הרחוקים יותר, וגם מהאנשים שפגשתי לרגע במהלך השנה הזו. סליחה. סליחה על שאמרתי, שפגעתי, שהגזמתי, שהעלבתי. סליחה על שהייתי חסרת סבלנות, על הרגעים שלא הקשבתי, שלא תמכתי, שלא הייתי, שנעלמתי. סליחה על הימים ששכחתי נימוסים, שלא זכרתי איך מתייחסים, שהייתי מרוכזת בעצמי, שכעסתי בלי שום סיבה מוצדקת. סליחה על מילים הלא נכונות, על האכזבות, על שהתרחקתי, על שלא נתתי, על שלא שיתפתי, על שנסגרתי וברחתי.
אני מרפה מהכעס ומהכאב מתוך החלטה, כדי שאוכל להמשיך לזרום בחיי השמחים ללא הנטל הכבד של הכעס. סולחת ומרפה מהרצון להעניש, מרפה מהצורך לנקום. בשביל מה זה טוב?
הסליחה הזו יוצאת מתוכי ביום המיוחד הזה ומהדהדת ממני, מעגלים מעגלים של אהבה, מתרחבים החוצה ממני למשפחתי, לחבריי היקרים, לכם הקוראים שלי, לשכנים שלי, לאנשים ברחוב, לתושבי העיר שלי, לאזרחי המדינה שלי, לעולם כולו.
גמר חתימה טובה!
