ככה בלי לתכנן, בהפתעה מוחלטת, נפגשנו. הוא הגיע בטעות, מישהי התקשרה אליו הבוקר ואמרה שהוא חייב לבוא והוא אפילו לא יודע מי זאת היתה. אני הגעתי כי בצהרים אייל הודיע שהוא לא יוכל להגיע, וביקש שאחליף אותו. ומתוך עשרות האנשים שהיו שם, פתאום נפגשנו. שוב. במקום הכי לא צפוי (או אולי בעצם, הכי צפוי), והכי מדהים ששנינו לא היינו אמורים להיות שם מלכתחילה או שכנראה כן היינו אמורים להיות שם כדי להפגש.

כבר עברה חצי שנה מאז שראינו אחד את השניה, חצי שנה מאז שנגענו, הרגשנו, התרגשנו יחד. אהבנו. חצי שנה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן הזה, ובשניה שנפגשנו, כאילו לא קרה כלום מהרגע בו נפרדנו, כאילו נפרדנו אתמול. החיבור חסר עכבות, חיבור מיידי, הכי קרוב שאפשר, מזכיר שוב את אותן התחושות המדהימות, את מה שהיה לנו (וכנראה עדיין קיים).

ברחנו מההמון והלכנו להיות עם עצמנו, ישבנו יחד במסעדה, דיברנו, נגענו, חייכנו והסתכלו בעיניים, הכי קרוב ועמוק, כמו פעם, לפני חצי שנה. הקסם עדיין היה שם, ניצת מחדש וכאילו לא כבה מעולם. השיחה נעימה, החיבור מרגש, ההתרגשות גדולה מצד אחד ומצד שני, הכי טבעי, הכי ברור, הכי אמיתי.

הוא לקח אותי הביתה ולמרות שהתאפקנו, לא יכולנו שלא לגעת, שלא לשחזר את הקסם ההוא. לא היה קשה לשכנע אותו לעלות, תוך דקה שנינו נשארנו ערומים, נוגעים, מרגישים ובעיקר מתרגשים. היה מדהים, בדיוק כמו אז. המילים הנכונות, המחוות הקטנות, המגע, ההתנהלות, הכל מושלם, הכל בדיוק כמו שחלמתי, בדיוק כמו שזכרתי. וכל הזמן הזה מתנגן לי בראש השיר "תן לי קצת ממך.." כדי שאוכל להשאיר איתי אחרי שתלך.

איך זה שנפגשנו? למה דווקא עכשיו? מה זה אומר? עלי, על החיים שלי, על ההחלטות הקשות שאני אמורה לקבל? שומדבר לא קורה במקרה, אז למה זה באמת קרה עכשיו, רגע לפני השנה החדשה? רגע לפני שצריכה לקבל החלטה. נותנת לתחושות לחלחל, זה נראה לי כמו חלום, אני לא מאמינה שהוא היה פה לפני רגע. אולי חלמתי..

כי משהו ממני נעלם איתך

אז תן לי קצת ממך

תן לי קצת ממך..

בימים האחרונים אני סובלת מכאבי בטן לא ברורים, יציאות לא סדירות (בשום צורה) ונדמה שמשהו מתרחש לו שם בתוך מערכת העיכול שלי. זה לא שהחלטתי לצאת למסע הרפתקאות קולינריות, אני אוכלת רגיל את האוכל שאני אוכלת בדרך כלל, שום חריגות יוצאות דופן ובכל זאת, משהו קורה.

אתמול בשש בבוקר התעוררתי וזינקתי ישירות לפגוש פנים אל פנים את האסלה הכי קרוב שאפשר. הקאתי את נשמתי וזה מוזר כי יום לפני כן כמעט ולא אכלתי וגם הרגשתי ממש טוב, ובכלל אני כזאת שלא מקיאה בקלות בכלל, פשוט התעוררתי לתוך זה. בחיים זה לא קרה לי.

אז אחרי יום בבית בלי תזוזה, בלי אוכל ובעיקר מנוחה, החלטתי הבוקר לצאת לעבודה (מה שהסתבר כהחלטה לא נבונה בכלל), תוך כדי המקלחת של הבוקר פתאום הבנתי - קשה לי לעכל תרתי משמע. החדשות המרעישות שקיבלתי לפני כמה ימים, לא הצליחו להתעכל אצלי בגוף, עדיין קשה לי להבין את המשמעויות, עדיין לא באמת מתמודדת עם זה, מנסה לתת לדברים לקרות בלי להסתכל להם בעיניים. פשוט קשה לי לעכל את מה שעובר עליי וזה כנראה משפיע לי על הגוף.

אולי יש וירוס שמסתובב, אולי באמת אכלתי משהו לא טוב אבל כשאני חושבת על זה, אני הכי מתחברת לעניין הנפשי, כן, אני בתקופה של עיכול, כל כך הרבה דברים קורים שאני לא מצליחה לעכל אותם עד הסוף והגוף מגיב בהתאם. כנראה שאני צריכה להתחיל להתמודד ואולי להגיע למסקנות. בינתיים שוכבת בבית, ומקוה לחזור לעצמי בקרוב.

במפגש בינינו חיינו את הרגע, הזמן היה קצר ולא התעכבנו על תחקיר ההיסטוריה אחד של השניה. חיינו כאן ועכשיו, איפשרנו לרגשות שלנו להוביל אותנו צעד אחר צעד, אחד לקראת השניה, בקצב שכל אחד מאיתנו יכל להכיל. מה שהיה חשוב זה אנחנו, החיבור, הקשר, ההתמזגות שלנו, באותם רגעים כל דבר אחר היה חסר משמעות אמיתית, האהבה הזינה אותנו ומילאה אותנו בכל מה שהיינו צריכים. מדי פעם עלתה שאלה לאויר, כזאת שמנסה לברר על נקודה בעבר של אחד מאיתנו, לכל שאלה כזו היתה תשובה שלא הפריעה לנו להמשיך בדרך בה בחרנו, להפריד אותנו מהעולם ולחיות את הרגעים הקצרים בזמן השאול.

גם אחרי שנפרדנו פיזית, אנחנו מנסים להמשיך לחיות את הפנטזיה הזו ולא מאפשרים לדברים ארציים להפריע לנו לחלום, לחיות, לגעת בנקודות נסתרות ולהתמזג. בדרך עושים את הצעדים לקראת מפגש אמיתי, מה שגורם לשנינו להתמודד עם מכשולים אמיתיים. אולי זה המבחן שלנו ואולי זה תהליך התעוררות שיגרום לנו לצאת מהבועה הפרטית שבנינו לעצמנו.

***

אז הוא שלח לי העתק של הדרכון שלו, ואני במקביל אוספת ומכינה את כל המסמכים שצריך כדי להגיש את הבקשה לקבלת ויזה לישראל. את טפסי הבקשה החלטתי למלא ביחד איתו, התחלתי להקריא לו את הסעיפים והוא ענה ואיית לי בזמן שאני ממלאה את המשבצות, כל סעיף בשתי שפות, אנגלית ועברית. 

שם: יעקב מוחמד (התעלמתי באלנגנטיות מה"מוחמד" וכתבתי רק "יעקב" כי חשבתי ש"מוחמד" זה לא שם טוב לקבל איתו אישור כניסה לארץ)

שם האב: עבד אל ראחמן (מוזר, חשבתי לעצמי...)

שם האם: סארינה (טוב, זה נשמע הגיוני)

וכך המשכנו הלאה, מקום מגורים, מקום לידה, תאריך לידה, סטטוס, מקצוע וכו', אני שואלת והוא משיב על כל שאלה בחיוך, בין לבין משחיל מילות חיבה ומספר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע בטירוף. אני ממשיכה למלא את הטופס... דת? אני שואלת והוא עונה בחיוך "מוסלמי", באותה השניה הפסקתי לנשום, הרגשתי איך הדם עוזב לי את הגוף "מיי לאב?" הוא קורא לי מהצד השני של הגלובוס "כן" אני משיבה בהיסוס "את בסדר?" "כן, כן, הכל בסדר" מנסה להבין מה קורה לי.

"את ידעת שאני מוסלמי, אהובתי"

"לא, לא ידעתי..."

"את יודעת, זה לא כמו המוסלמים באיראן.."

"כן, כן, אני יודעת, סתם הופתעתי, זה הכל. הכל בסדר יקירי"

"את בטוחה?"

"כן, כן. בטוחה"

המשכנו למלא את הטופס ואני ניסיתי לחזור לעצמי, אבל לא הצלחתי.."

סגרנו את השיחה עם הבטחה שנדבר בהקדם, והוא שוב סיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע "גם אני אוהבת אותך" אמרתי ולא בטוחה שהאמנתי לעצמי באותו הרגע.

הנחתי את הטלפון, ישבתי מול הטופס והמבט היה תקוע על משבצת אחת "דת: מוסלמי". המשכתי לבהות בטופס דקות ארוכות, לא ידעתי איך לעכל את זה, לא הבנתי מה לעשות עם זה, המוח היה ריק. לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להרגיש, לא הצלחתי להתמודד.

וכל מה שעבר לי בראש הוא איך מכל הגברים בעולם התאהבתי בהודי? ואיך מכל ההודים בעולם דווקא מוסלמי?

"עובדה: בהודו חיים 81% הינדים ו- 13% מוסלמים והשאר דתות שונות", אז אומנם 13% מתוך יותר ממליארד הודים, זה לא מעט ובכל זאת, בכשרון רב החלטתי לבחור באחד מתוך ה- 13% - מישהו אמר סטיית תקן?

הזכרתי לעצמי שזה יעקב, אותו יעקב, האיש שהתאהבתי בו, האיש שאוהב אותי, האיש שרוצה לבוא לישראל ולחיות איתי, להביא איתי ילדים... "ילדים!" אמרתי לעצמי ואז נזכרתי שבאיסלאם, דת הילד נקבעת לפני האבא וביהדות הדת נקבעת לפי האמא, מה יקרה לילדים שלנו? עוד לפני שנביא אותם לעולם הם יהיו מתוסבכים? אני באמת רוצה לחיות עם מוסלמי? שהילדים שלי יגדלו כמוסלמים? או כיהודים מעורבבים עם מוסלמים? ועוד בישראל? מי היה מאמין שהסיפור המורכב שלנו יקבל טוויסט ויהפוך אותו מורכב הרבה יותר?!

שרון אומרת שהטוויסט הזה לא הופך את הסיפור שלנו למורכב יותר, הוא פשוט מפשט אותו "פרט המידע הזה יעזור לך יותר לקבל החלטה" היא אמרה ואני חשבתי שיש משהו במה שהיא אומרת, אולי זה הופיע פתאום כדי לעזור לי. ואז חשבתי, יכול להיות שאני כל כך תמימה? איך לא שאלתי אותו? איך לא דיברנו על זה? למרות שהיו סימנים, לא ייחסתי להם חשיבות, הייתי שקועה באהבה שלנו. גם כשהוא אמר לי בטלפון כמה פעמים "אינשאללה" על דברים ששאלתי, זה הצחיק אותי. וכששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה "ככה אומרים אצלנו" ועדיין, האסימון לא נפל, אפילו לשבריר שניה לא חשבתי לכיוון. מי שאמר שהאהבה עיוורת, כנראה שהתכוון בדיוק לזה.

***

בימים האחרונים יש לי מחשבות על איך התרבות שלנו, המקום בו אנו חיים, המהות שלנו, משרישים בנו סטיגמות, מחלקים תוויות שאנחנו מדביקים לאנשים ולא בגלל מי שהם אלא בעיקר בגלל מה שהם מייצגים עבורנו, במה הם מאמינים, מה הדעות שלהם, המראה שלהם, כל כך הרבה תוויות בלי הבנה אמיתית שבסופו של דבר, בשורה הכי תחתונה, זה מפגש של שני אנשים, בסה"כ שני אנשים שאולי בזום אאוט הם יכולים לראות את כל התוויות שמודבקות על האדם שעומד מולם, אבל אם הם מתקרבים ומסתכלים לו בעיניים, הם יכולים למצוא דברים אחרים לחלוטין.

מה יקרה איתנו? זה עוד מוקדם לדעת, החלטתי לתת לחיים להוביל אותי ולהיות מספיק פתוחה כדי לקבל את מה יזדמן לחיי בתהליך הזה. לא לקבל החלטות גורליות כרגע, לראות מה יוליד יום. אומרים שהכל לטובה, האם זה אומר שיהיה טוב? אינשאללה.

"את, את פתוחה להתאהבות בכל רגע נתון" אמר המטפל שלי אחרי ששמע שוב את הסיפור על ההתאהבות האחרונה שלי.

"מה ז'תומרת?" שאלתי

"את פשוט פתוחה להתאהבות, פשוט מתאהבת בכל הזדמנות"

"נכון, אני פתוחה לאהבה ולמזלי אני מוצאת אותה"

"לא, את לא לגמרי פתוחה לאהבה, לפחות לא לאהבה בגבר, יש הבדל בין אהבה להתאהבות. התאהבות זה כמו סם, משחרר אנדרופינים בגוף שנותן תחושה של 'היי'. אנשים לוקחים סמים בשביל להרגיש את מה שאת מרגישה באופן טבעי, ככה מהאויר. את יודעת כמה אנשים היו משלמים כדי להרגיש כמוך? להתאהב בלי נטילת שום דבר שיגרום להם להרגיש כך. אחוז מאוד נמוך של נשים בגילך, למשל, כמעט ולא מתאהבות, לא נותנות לעצמן להתאהב באמת. הן אולי אוהבות, מתחתנות מאהבה, מביאות ילדים אבל ... מדלגות על השלב הזה של התאהבות. את הרי יודעת שהתאהבות זה משהו זמני, זה לא נמשך לנצח, אם זו התאהבות בגבר היא הופכת לאהבה (או שלא) ואז יש פחות התלהבות, פחות אופוריה וכל מה שמלווה את ההתאהבות. ואת, את פשוט מתאהבת. וזה לא רק בגברים, אלא בכל דבר".

"יש בזה משהו, אני באמת מתאהבת. בקיץ אני מתאהבת בשמש, בים, אני מתאהבת בפסטיבל סגול, אני מתאהבת בילדים קטנים, הממ.. אתה צודק, אני באמת מתאהבת. לא חשבתי על זה ככה אף פעם. זה כייף!"

"ברור, הלוואי ואני הייתי יכול ככה. את יודעת מה קורה בהתאהבות חוץ מההרגשה המופלאה? ההתאהבות ממלאה לך את הלב, מה שאומר שכשאת מאוהבת את מלאה ולכן אין לך שום מקום למשהו אחר"

"ברור, אני אשה של גבר אחד, כשאני מאוהבת לא רואה אף אחד ממטר"

"נכון, אבל אני מדבר גם על דברים אחרים, למשל תסתכלי על עצמך בעבודה. את רואה שכשאת מאוהבת דברים הולכים יותר קל? את פחות עצבנית, את פחות נותנת לעבודה להשפיע עלייך והכי חשוב, את פחות לוקחת ללב! זה הרי ברור, כי הלב שלך מלא, איך תקחי ללב? אין לך שם מקום לשומדבר אחר!"

"וואלה! אף פעם לא חשבתי על זה ככה.. באמת, כשאני מאוהבת שומדבר לא מצליח לגעת בי ועכשיו אני מבינה, אני באמת מרגישה מלאה, אין מקום לשומדבר אחר. פעם ראשונה שאני רואה את זה ככה. מעניין! אבל לא הבנתי למה אמרת שאני לא פתוחה לאהבה, אני מרגישה שבתקופה הזו אני הכי פתוחה לאהבה, הלב שלי פתוח"

"נכו, הלב שלך פתוח, זה לא שאת לא פתוחה לאהבה, את פתוחה, בטח יותר מכל תקופה אחרת, את גם יותר מבינה מה זאת אהבה באופן כללי ואת מתחברת אליה יותר מתמיד, אבל.. עדיין לא פתוחה לגמרי לאהבה לגבר, את עוד לא מוכנה לקחת את הסיכון"

"סיכון? על מה אתה מדבר? אני מאוהבת, אני מוכנה לאהבה, הנה עובדה"

"אז זהו שלא בדיוק. את עדיין לא מוכנה לקחת את הסיכון למשל שישבר לך הלב, לא מוכנה לקחת את הסיכון שיקרה משהו פחות טוב מהפנטזיה שלך. את הולכת רחוק עם הפנטזיות שלך, אבל לא לוקחת בחשבון את הדברים הפחות ורודים שיכולים לקרות בתוך הפנטזיות האלו" 

"אתה יודע שאני פנטזיונרית, אבל אני עם רגליים על הקרקע, זוכר שעברנו את התהליך הזה של לרדת לקרקע, זה לא כמו שהייתי בת 16 למשל, אז הייתי בריחוף טוטאלי, היום אני עם הראש בעננים ורגליים על הקרקע, זה אחרת"

"ברור, אחרת לגמרי וזה כייף לחיות ככה, לא הכי רציונאליים, לא רק הגיוניים אלא לדעת לפנטז ובכל זאת להיות ערים למה שקורה. הלוואי שכולם יכלו לחיות ככה. אבל שימי לב, הפנטזיות שלך לא נוגעות בדברים ארציים, את מתעלמת מהם לגמרי בפנטזיות שלך הכל ורוד. למשל, פינטזת שאת גרה עם יעקב בהודו ויש לכם ילדים, חשבת רגע אולי איפה הם מקבלים חינוך הילדים שלך? או למה ללכת רחוק, לא ביררת עם יעקב למה הוא נעלם לך בזמנו, למה? או האם יש ליעקב מספיק כסף כדי להגיע לכאן ולחיות איתך? או במה הוא יעבוד אם תהיו ביחד? כל השאלות האלו ועוד המון, לא נמצאות בכלל בפנטזיות שלך"

"נכון, אבל אני מנסה לממש ולחיות את הפנטזיות שלי ואז מתמודדת עם השאלות הארציות"

"אי אפשר לחיות את הפנטזיה יקירתי, ברגע שאת חיה את הפנטזיה היא כבר לא פנטזיה, היא החיים שלך, היא אמיתית ואז יש גם את הדברים האמיתיים להתמודד איתם. פנטזיה היא פנטזיה, זה לא משהו אמיתי, לא מוחשי. יש הרבה אנשים שהופכים את הפנטזיות שלהם למציאות, ואז הן כבר לא פנטזיות, הן מציאות ובמציאות כמו במציאות צריך להתמודד גם עם הדברים הפחות ורודים"

"בסדר, בסדר, הבנתי. אתה צודק"

"זה לא שאני אומר לך להפסיק לפנטז חלילה, לכי עם זה עד הסוף, אבל תזכרי להשאר עם רגליים על הקרקע ולדעת איך להפוך את החלומות שלך למציאות וכשאת עושה את זה, תזכרי שמציאות עולה על כל דמיון, קורים שם דברים שלא תמיד תמצאי בפנטזיות שלך"

"כן, אני אזכור את זה"

"אל תפסיק לפנטז, אל תפסיקי להתאהב, לכי עם זה, זה עושה לך טוב, את נראית קורנת, את מקרינה את זה החוצה, את נראית נהדר! רק אל תשכחי את המציאות, היא תכה בך אם לא תשימי לב"

"מבטיחה!"

יצאתי משם קורנת, מחוייכת ו... מישהו התחיל איתי ברחוב, טל, חמוד, לקחתי את מספר הטלפון שלו והמשכתי, עליתי לאוטובוס ו... הנהג התחיל איתי, עוד מספר טלפון. אז עדיין אין לי מקום בלב, אבל זה כייף לדעת שמשהו מבפנים מקרין החוצה ורואים את זה!

לילה טוב