"אני מתערב איתך על 20 דולר שאני מצליח לנשק אותך בלי לגעת לך בשפתיים" אמר כשהם עומדים צמוד בבר הומה אנשים, שניהם שיכורים קלות והמתח המיני נבנה במהירות. היא מופתעת וסקרנית, "בלי לגעת לי בשפתיים?" שאלה ולא הצליחה להבין איך. "בלי!" הוא ענה בבטחון, שלף שטר של 20 דולר והגיש לה אותו. "אוקי" אמרה בסקרנות, ואז הוא התקרב אליה יותר והצמיד את השפתיים שלו על שלה, היא התמסר, ואז הביטה בו במבט של 'עבדת עליי' והוא ישר ענה בחיוך מרוצה "היה שווה כל סנט".

סצינה קצרה מתוך סרט שראיתי אתמול, ולמה אני מספרת לכם על זה? כי חשבתי לעצמי האם באמת אפשר להתנשק בלי לגעת בשפתיים? האם אפשר לעשות סקס בלי לגעת בגוף? האם אפשר להרגיש משהו פיזי בלי לגעת באמת? כנראה שכן (ולא בהתערבות תכמנית), המוח שלנו מאפשר לנו להיות בכל מקום, להרגיש כל דבר, להתחבר, רק בכח החשיבה. עם הריכוז הנכון, עם הדמיון המפותח, ועם רצון ממש חזק - זה אפשרי. הכל אפשרי.

תהליכים שלמים בנויים על כח המחשבה, יש שיקראו לזה מדיטציה, יש שיקראו לזה דמיון, זה לא משנה, העיקר שאנחנו מצליחים להרגיש באמת, למרות שזה 'בכאילו'.

שיחת טלפון ספונטנית היום, וככה במרחק של אלפי קילומטרים הצלחנו להרגיש אחד את השניה, לגעת, להתרגש, לגמור.

מסתבר שהודו לא כל כך רחוקה אחרי הכל..

דלתות מסתובבות (אם האהבה היתה בוחרת בי)

היא הרימה את הראש וראתה את השלט הגדול "בית של אהבה" היה כתוב שם באותיות גדולות באנגלית ומתחתיהן המשפט "כאן האהבה נמצאת גם בפרטים הקטנים", חייכה לעצמה והרגישה שכנראה מצאה את המקום הנכון ביותר עבורה, רגע לפני שהתייאשה לגמרי, אחרי בוקר ארוך של חיפושים, עם תיק על גבה שהפך כבד יותר ויותר בכל דקה שחלפה. היא נכנסה פנימה "Good morning, do you have rooms?" שאלה את האשה שהיתה שם, שנראתה עסוקה בעבודת ניירת. היא הרימה אליה את המבט וחייכה חיוך רחב, החיוך הכי קורן שראתה מאז שהגיעה להודו "בוודאי שיש לנו, ויש לי גם חדר בדיוק בשבילך" ענתה בעברית רהוטה "קודם כל תורידי את התיק הענק הזה מעלייך" חייכה וניגשה למקרר, שלפה משם בקבוק מים קרים והגישה לה. "תשתי, נראה שעברת דרך ארוכה, תחזירי לעצמך את הנשימה לאט, שבי, אין לאן למהר, החדר שלך מחכה לך".

היא ישר הרגישה בבית, קבלת הפנים לא השאירה בה ספק, זה המקום שחיפשה, האנרגיות בו התאימו לה בול והאשה המדהימה הזו נתנה לה להרגיש שייכת, מענין מה הסיפור שלה, חשבה לעצמה. "אני גרה פה כבר כמה שנים" ענתה, כאילו שמעה את המחשבות שלה "מנהלת את חיי בעיקר פה, אבל נמצאת על הקו הודו-ישראל. השנה לא אסע לישראל בגלל ההריון, אבל המשפחה שלי תגיע לקראת הלידה שזה גם סוג של להיות בישראל", אמרה וליטפה את הבטן. היא נראתה מאושרת, הלוק שלה היה מעורב, שילוב של הודית וישראלית, עיניים גדולות וביניהן טיקה צבעונית, חיוך רחב של שפתיים בשרניות, שיער ארוך מתולתל, מתהלכת בשמלה קייצית ארוכה שמחמיאה לבטן ההריונית שלה, יחפה, שלוש טבעות כסף מקשטות את בהונות רגליה וצמידים מרשרשים חרישית בשני הקרסולים שלה, ההליכה שלה נראתה יותר ריחוף מהליכה, היה בה משהו מלאכי.

"בואי אני אראה לך את החדר שלך" אמרה וקטעה לה את המחשבות. הן עלו במעלה המדרגות לקומה השניה, המסדרונות נראו נקיים "יש לנו מקרר בכל קומה, מלא כל טוב, אפשר בכל שעה ביממה לפתוח אותו ולקחת מה שבא לך, צריך רק לרשום במחברת מה לקחת ואת מספר החדר שלך, בסוף אנחנו עושים את החישוב, תרגישי חופשי". "איזה רעיון גאוני! ממש כמו בבית, זה יכול לפתור את בעיית המאנצ'יס שלי באמצע הלילה" חייכה. "זה אכן פותר את בעיית המאנצ'יס של כולם כאן" אמרה בחיוך. "תגידי, כמה חדרים יש לכם פה?" שאלה "12 חדרים, 6 בכל קומה והקומה השלישית זה גג, שם ממוקמת המסעדה שלנו". "יש כאן גם מסעדה?! זהו, מצאתי את גן עדן! את מנהלת גם את המסעדה?". שאלה בהערצה "לא לא, את המסעדה מנהל בעלי, אני מנהלת את הגסטהאוס, ככה כל אחד מאיתנו אחראי למה שקרוב לו ללב. זה חוסך הרבה מריבות". "טוב, נשמע הגיוני" חייכה ומרגע לרגע הבינה שזה המקום, בדיוק המקום.

החדר היה החדר הכי יפה שהיא ראתה מאז שהגיעה להודו. "אני מאוד מאמינה בצבעים" אמרה האישה, על הקיר הלבן היו עיטורים צבעוניים שצויירו בעדינות ובאהבה, היא הסתכלה על המיטה בפליאה, המצעים היו בגוונים של כתום וירוק, ואז כאילו שוב קראה האישה את מחשבותיה ואמרה: "איפה כתוב שמצעים צריכים להיות לבנים? לבן תמיד מזכיר לי בית חולים, אצלנו אין מצעים לבנים, גם המגבות לא לבנות, הכל כאן בשילוב של צבעים, שיהיה שמח!". החדר אכן היה שמח, נעים, רגוע, נקי, נתן תחושה שהאהבה כאן היא באמת בפרטים הקטנים. ביציאה למרפסת היה תלוי פעמון רוח שהשמיע ניגון עדין, הנוף מהמרפסת היה עוצר נשימה, משקיף לעמק ירוק וסביבו הרים שנגעו בעננים. היא כבר דמיינה איך היא מבלה את השעות במרפסת, מול הנוף האילם. כותבת, קוראת, מתחברת לעצמה ומצליחה להשאיר את הסיפור שלה מאחור. "טוב, אני לוקחת" אמרה בהחלטיות. "ברור שאת לוקחת, אמרתי לך שזה החדר שלך, הוא חיכה לך", "כן, גם אני מרגישה ככה. תודה".

"טוב, בואי נרד למטה, נסדיר את ענייני הניירת, נמצא מישהו שיעלה לך את התיק לחדר ואחר כך תוכלי לעלות לארוחת בוקר ועל הדרך לפגוש גם חברים חדשים, המשפחה החדשה שלך, כל מי שגר פה נכנס למשפחה. קשה להסביר את זה, אבל את תראי את זה קורה גם לך". זה בדיוק מה שהיא חיפשה, מקום שיכיל אותה וייתן לה תחושה של בית. הן ירדו למטה והיא הרגישה הקלה, אחרי בוקר קשה הגיעה למקום עליו חלמה כשיצאה מהארץ, למסע הפרטי שלה. 

הסיפור של האישה הזו סיקרן אותה, רצתה לדעת עליה הכל ובעודה חושבת איך תשב איתה ותשאל את כל השאלות, שמעה צחוק של ילדים. במדרגות ירד גבר מרשים, נראה גם הוא שילוב של הודי וישראלי, עם ילד אחד בזרועותיו וילדה קטנה שדילגה לצידו במדרגות מטה. "אמא, בוקר טוב!" צעקה הילדה לקראת האישה, בעברית "בוקר טוב אהובתי, מה שלומך הבוקר?" שאלה כשהיא מתקדמת לקראתה לחיבוק ארוך "בסדר גמור, אבא הכין לי ארוחת בוקר טעימה, אכלתי הכל. אמא אני אוהבת אותך" אמרה הילדה וחיבקה חזק את אמה בזרועות הקטנות שלה, היא נראתה בת שלוש בערך "גם אני אוהבת אותך גאיה שלי".

"Good morning my love" אמר הגבר בחיוך רחב והיא תהתה אם הימים פה יהפכו גם את החיוך שלה למשהו כל כך קורן "Good morning my lover" השיבה לו האישה בחיוך והפריחה לעברו נשיקה באויר "אני אוהב אותך" אמר לה בהודית והיא ענתה לו בעברית "גם אני אוהבת אותך".

"תכירי, אלו שני הזאטוטים הקטנים שלי, גאיה ואלון וזה בעלי, יעקב" הוא הושיט את ידו לעברה בלבביות "Nice to meet you, נעים מאוד" אמר בעברית עם מבטא מוזר, הוא כנראה לא ישראלי חשבה, חייכה ולחצה את ידו "נעים מאוד גם לי, אני לילך".

דלתות מסתובבות (איך אני בוחרת באהבה)

אוגוסט 2008: אהבה שהוצתה אי שם בהודו הרחוקה, מנסה לעשות את צעדיה לכיוון ישראל. האם האהבה הזו תוכל לחיות מעבר לגבולות הולדתה? האם היא אמיתית או שמא אשליה? מנסים בצעדים קטנים להחיות אותה, להנשים אותה, לגרום לה לחיות ולגדול. אני בוחרת באהבה, עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם האהבה הזו תבחר בי.

(ובעודי כותבת שורות אלו, הגיע אליי מייל ממנו, עם צילום של הדרכון שלו! מתרגשת ומתחילה בצעדים להביא אותו אליי)

דלתות מסתובבות זה פרויקט שחי פה בישראבלוג לפני שנתיים בערך, בו כל אחד סיפר סיפור, על איך החיים שלו היו נראים בעוד כמה שנים, אחרי שעשה בחירה אחרת ממה שעשה בפועל. מה היה קורה אם..? וזה הסיפור שלי, אולי כך החיים שלי ייראו אם אבחר באהבה והאהבה תבחר בי.

אז התאהבתי בגבר זר, שלא גר בארץ , שלא היה פה מעולם. הוא מנהל את חייו אי שם בהודו הרחוקה. התאהבנו. עכשיו הוא רוצה לבוא לארץ, ולו בשביל שיחד נבחן את הזוגיות הזאת, האהבה הזו, ניתן לה קצת יותר זמן לחיות כדי להבין אם זה נכון לנו. אם אנחנו רוצים. ואם כן, אז איפה נתמקם על הגלובוס. החלטות גדולות וחשובות, ממתינות לתשובות. הלוואי ויכולנו לקבל את ההחלטות האלו עכשיו, היום, עוד מעט. הלוואי והיינו יכולים להתקדם בחיים שאנחנו בוחרים, בקצב שלנו ולא בקצב שמדינת ישראל מחליטה להכתיב לנו.

כן, הוא רוצה לבוא ובהקדם, מבחינתו כבר בספטמבר להיות כאן איתי, אבל... מסתבר שזה לא כל כך פשוט להגיע למדינתנו הקטנטונת (כל כך קטנה ביחס להודו הענקית). אז בשביל שהאיש שאני אוהבת, יקבל ויזת תייר (מקסימום שלושה חודשים כי הם לא נותנים יותר בהתחלה), אנחנו צריכים לעבור את שבעת מדורי הגיהנום. זה מתחיל מזה שכדי לקבל את הוויזה הזו, אני צריכה "לבקש" אותו, שתהיה לו כתובת בארץ ומישהו שיהיה אחראי עליו. חשבתי, מה הבעיה? אני אשלח מכתב לשגרירות, הוא יגיש בקשה לוויזה ונגמר הסיפור. אז זהו, שלא.

משרד הפנים מקשה על תיירים מחו"ל לקבל ויזה לארץ. מאוד מקשים. דבר ראשון הוא צריך לשלוח אליי צילום של הדרכון שלו (של כל הדרכון שלו, כולל הדפים הריקים בדרכון) + תמונה עדכנית. אני צריכה לגשת למשרד הפנים עם מה שהוא שלח וגם:

* הצהרה שאני בת זוג שלו ושאנחנו מכירים

* פירוט שיחות שלנו (כדי לוודא שאנחנו מכירים באמת)

* תמונות שלנו יחד (כן, אנחנו מכירים)

* הצהרה של מישהו מהמשפחה שלי או מהחברים שלי, שיודעים שאנחנו ביחד ומכירים

* אישור שלי שהוא לא יעבוד פה

* אישור שלי שאני אחראית שהוא ייצא מהארץ עם תום הוויזה שלו

* וכמובן, הצהרה שאני אחראית עליו וכל דבר שהוא עושה בארץ, יכולים לפנות אליי (ספונסרית שלו)

* ואיך אפשר בלי כסף - 75 ש"ח

ואם כל זה לא מספיק, אני גם צריכה לעבור שני ראיונות ואולי בסוף כל התהליך אקבל אישור חוקי. ואז.. אני אמורה לשלוח אליו את האישור בדואר אקספרס (נאמר DHL) עם כל החותמות והאישורים של משרד הפנים. הוא צריך לגשת עם זה לשגרירות ישראל בהודו ולהגיש בקשה לוויזה. אם יאשרו לו את זה, יש סיכוי שנפגש מתישהו בקרוב.

כן כן, כל זה בשביל לקבל ויזת תייר של שלושה חודשים, שאני, בשביל לנסוע להודו, פשוט ניגשתי למשרד הנסיעות, מילאתי טופס, שלחתי את הדרכון ותוך כמה ימים קיבלתי ויזה. הגיוני. אז למה כדי להכנס לארץ דברים לא נעשים בהגיון? למה להקשות? זה לא תהליך של חתונה, או גיור, או מישהו שבא לעבוד פה ולגור באופן קבוע, עוד לא הגענו לשלב הזה (ואני לא רוצה לחשוב מה יידרשו מאיתנו אם נגיע..). הוא בסה"כ רוצה לבוא לפה לכמה שבועות, לבדוק, להרגיש, להחליט, זה הכל.

אני רק מקווה להיות מספיק חזקה כדי להצליח להביא אותו אליי. תחזיקו אצבעות.

אהבה. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל אהבה? בשביל למצוא אהבה, בשביל שאהבה תהיה חלק מהחיים שלכם? מה אתם מוכנים לעשות בשביל זה? ונאמר שעשיתם הכל ומצאתם אותה, את אותה האהבה הזו שמחייה אותנו מבפנים, שהופכת את החיים שלנו למשהו יותר שמח, אולי יותר קל, יותר מלא. אז מצאתם אותה, מה הייתם עושים כדי לשמר אותה? כדי להחזיק אותה בתוך החיים שלכם? כדי לגרום לה להמשיך ולמלא אתכם, להחיות אתכם.

ואם כולם סביב היו אומרים לכם שזה בלתי אפשרי? שזו סתם אשליה? שאין לאהבה הזו סיכוי לחיות. הייתם מוותרים? הייתם מקשיבים להם? הייתם עוזבים וממשיכים הלאה בחיפושים, אחר אהבה אחרת, חדשה?

ככה בלי לשים לב, אנחנו מעבירים את חיינו בחיפוש אחר האהבה, או בתיחזוק שוטף שלה בחיים שלנו. לפעמים אנחנו מוצאים אותה, לפעמים היא נגמרת, לפעמים זו היתה סתם אשליה ולפעמים היא נשארת לתמיד. כל החיים, כל הזמן, מחפשים אהבה. בכל מקום, בכל הזדמנות, אהבה.

אז מצאתי אותה, אחרי שנים של חיפושים מצאתי אותה, במקום הכי לא צפוי בעולם, את האהבה הזו שכולם מדברים עליה. כזאת שעושה אותי שמחה, שמתחברת למקומות הכי עמוקים בבפנים של הבטן, עמוק שמה, בחיבור אמיתי ונכון. מרחק של אלפי קילומטרים מפרידים בינינו, הבדלי תרבויות, הפרשים שונים ומשונים ועוד לא מעט מכשולים בדרך הזו ובכל זאת - אהבה.

יש מי שאומר שאהבה מנצחת הכל, את כל המכשולים, את כל הדיעות הקדומות, את כל מה שמפריע לה לחיות בשלום. האם אני מספיק חזקה כדי לגרום לאהבה הזו לנצח? לדלג מעל המכשולים הרבים? האם אני באמת רוצה? האם זה נכון עבורי? האם זו באמת האהבה לה חיכיתי כל חיי?

אין לי תשובות חד משמעיות, שום תשובה שעולה אינה ברורה לחלוטין, אין פה שחור ולבן (בעצם יש, זה מתורגם לצבע עור..). מה שאני יודעת הוא רק מה שאני מרגישה ועם זה אי אפשר להתווכח. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאני מרגישה, עם מה שהוא מרגיש כלפיי. אף אחד.

אני אוהבת, אני נאהבת (כמו שלא הייתי כבר שנים), אני רוצה להיות איתו, אני מרגישה שאני חיה כשאני איתו, הוא מצית בי משהו שכבר מזמן שכחתי איך הוא מרגיש. הוא מרגש אותי. אני אוהבת אותו.

מה, לוותר על זה?

אז אומרים שזה חסר סיכוי, שזה לא אמיתי, שזה לא יעמוד במבחן הזמן והמרחק הגיאוגרפי, שזו אשליה, שזו סתם חוויה שחיה במקום מסוים בעולם, במצב מסוים, בתוך בועה, ואם היא תצא משם היא תמות. אז אומרים. להקשיב להם? משתדלת שלא, הולכת כרגיל עם האמת שלי, עם האינסטינקטים שלי, כמו תמיד לפי מה שהבטן שלי אומרת.

יכול להיות שמה שהם אומרים זה נכון, ויכול להיות שלא. אלו דברים שיצטרכו לעמוד במבחן הזמן והמציאות של שנינו, בינתיים שומדבר לא קל (למרות שאייל תמיד אומר שקושי זה ענין של תפיסה.. הרי שומדבר לא קשה באמת, אלא אם אנחנו תופסים אותו ככזה. אני צריכה לזכור את זה בדרך שאני מתכננת ללכת בתקופה הקרובה).

האם זה המבחן שלי? שלנו? האם זה מה שאנחנו צריכים לעבור כדי להיות ביחד? האם זה מה שיחזק את הקשר שלנו או יפורר אותו? והאם בסוף, כשנצליח לעבור ביחד את כל המשוכות, האהבה שלנו תפרח? יש הבטחה כזאת? מי יכול לענות על כל השאלות האלו באמת? מי יספר לי אם הדרך שלי היא הנכונה? אם בסוף אצליח ליהנות מהאהבה הזאת? האם היא אמיתית?

כנראה שרק אני.

יוצאת לדרך. בהצלחה!

עכשיו אחרי שחזרתי, אספתי בדרך את כל הדברים הקטנים שעשו לי את הטיול, כאלו שלא שמים אליהם לב ביום-יום והם בעיקר מצחיקים, אם חושבים עליהם. אז אם אתם מתכננים איזה טיול להודו בקרוב, יש כמה דברים שכדאי שתדעו, סתם ככה לידע כללי:

אוכל

נראה אתכם נכנסים למסעדה הודית בהודו ומבקשים אוכל לא חריף. הם מהנהנים כאילו הם מבינים ואז מגישים את המנה הכי חריפה שאכלתי בחיים! הקטע שהם באמת הכינו מנה פחות חריפה, אבל פחות חריף בהודו זה מאוד חריף בשבילי. אחרי שלוש פעמים שהחזרתי את המנה (ויעקב התעקש שאני אקבל מה שאני רוצה), קיבלתי מנה של דאל (עדשים) בלי תבלינים בכלל! וגם בלי טעם, משהו תפל בטירוף. הזמנתי מנה אחרת.

מוסיקה

כשהגעתי לדרמסלה קניתי לי רמקול שמתחבר ל-MP שלי, כך שאני אוכל להקשיב למוסיקה שאני אוהבת בלי צורך להתחבר לאוזניות. איזו איכות חיים! מומלץ בכלל בכל טיול לחו"ל, שיהיה מה להקשיב לו בחדר וזה אפילו נייד, אפשר לקחת את המוסיקה למקלחת, למרפסת ולשמוע כמו בבית. כייף אמיתי.

מזג האויר

אז נכון, היה שם גשם רוב הזמן (בדרמסלה), אבל תארו לעצמכם גשם שאפשר ללכת עם בגדים קצרים וסנדלים, ולא קר! פשוט לא קר. זה ממש סטארטאפ, צריך לייבא את זה לארץ. בחיי.

קרוא וכתוב

לקחתי איתי לטיול שלושה ספרים, באיזושהי מחשבה שאצליח לקרוא אותם (לפחות את חלקם), הטיול עבר לו ואפילו לא פתחתי אחד. כבר הרבה מאוד זמן אני לא זוכרת תקופה כזו פורה בכתיבה. הכל יצא ממני בלי לעצור וזה כל כך כייף. כתבתי כל הזמן ובכל הזדמנות. במסעדה, בבית קפה, בחדר, במרפסת, באינטרנט וגם כשלא כתבתי פיזית, בראש רצו לי כל מיני מחשבות שהפכו אחר כך לאותיות ומילים כתובות. מבחינתי זה הרבה יותר טוב מלקרוא ספר, הייתי זקוקה להתרכז בסיפור הפרטי שלי, לא הרגשתי צורך או רצון לקרוא סיפורים של אחרים ומבחינתי לכתוב הופך אותי הרבה יותר יצירתית ואקטיבית (בניגוד לקריאת ספר). והכי חשוב - נהניתי ויש לי גם זכרונות.

נקיון

הנקיון בהודו הוא ענין יחסי. הרחובות מטונפים, בעיקר בבוץ אבל גם בזבל. בדלהי זה השיא אבל גם בדרמסלה, אחרי כמה זמן מתרגלים ולא את זה בכלל, אבל מה קורה כששולחים בגדים לכביסה? אז כן, הבגדים חזרו הרבה יותר נקיים ממה שנתתי אותם אבל... עדיים נשארו כתמי בוץ בתחתית המכנסיי. לכביסה הנקיה לא היה ריח של כביסה נקיה, למעןהאמת לא היה לה ריח בכלל.. יכול להיות שהם מכבסים בלי סבון? הממ..

מצעים

ואפרופו כביסה, שמעתי לעצתה של חברתי היקרה ענת, ולקחתי איתי סט של מצעים, ככה כדי להרגיש בבית. מסתבר שלמרות הכובד והמקום שזה תפס לי בתיק - זה היה שווה! איך כמו ללכת לישון במצעים מוכרים, סדין, ציפה, ואפילו ציפיות לכריות. השארתי אותם בדלהי אבל הזמן שהם בילו איתי היה שווה את הכל.

זמן

מושג הזמן בהודו שונה מכל דבר שאנחנו מכירים, או מורגלים בו. השעה בשעון היא רק בגדר המלצה, אין לה שום משמעות מעבר לזה. אפשר לקבוע עם מישהו בשעה מסויימת וזה בסדר ונורמלי אם הוא יגיע שעתיים אחרי, זה טבעי. אפילו השעה בה האוטובוס אמור לצאת (מדלהי לדרמסלה וגם בחזרה), היא שעה מומלצת, כמובן שבשני הכיוונים האוטבוס יצא שעה וחצי-שעתיים אחרי המועד האמור. בגללזה אף פעם הם לא י כולים להגיד כמה זמן לוקח לנסוע את המסלול הזה, כל מי שתשאל יגיד בין 12 ל-14 שעות. (זה כמובן תלוי בזמן שיוצאים... כשאמור אי אפשר לדעת מהו). לזמן בהודו אין משמעות אמיתית, (קחו לדוגמא את הפגישות שלי עם יעקב), כל הזמן קורים דברים שמשנים. רק המורה שלי ליוגה התייצב כל בוקר בשמונה חצי בדיוק, לשיעור.

ולמרות הכל, ואולי בגלל, אם יזדמן לכם לקפוץ לשם, קחו את הכל בקלות ובהבנה שהודו זה לא ישראל, וזה כל ההבדל.

הנחיתה בדלהי היתה קלה, זה בדרך כלל כך, כשיודעים איפה נוחתים, כשחוזרים למקום שהיינו כבר. הגענו בשש בבוקר לדלהי, התנועה עדיין דלילה בכבישים, העומס המוכר לא מורגש בשעות הללו, דלהי מתעוררת לאיטה ואנחנו העמסנו את עצמנו (לילך ואני) ועשינו את הדרך לגסטהאוס. אותו אחד שהתארחתי בו כשנחתתי בדלהי בפעם הראשונה.

650 רופי ללילה ולא היה אכפת לי, מוכנה לשלם את המחיר כדי לא לבזבז את הזמן בחיפושים וגם כדי לא למצוא את עצמי באיזה חדר מג'וייף עם שירותים בחוץ. בשביל לילך זו היתה התפנקות. התמקמנו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר וחזרנו למלון לישון, אחרי הכל נסיעה של 12 שעות באוטובוס רעוע, מחייבת קצת מנוחה.

אחר הצהריים הסתובבנו בין החנויות, עשינו קניות כאילו אין מחר, ועל הדרך ניסינו למצוא אנשים שיבואו איתנו לטיול בטאג' מאהל. אחרי שמצאנו הסתבר שזה טיול של 15 שעות, מה שלא התאים לי כי הטיסה שלי תוכננה לאותו הלילה, אז החלטנו יחד לקחת טיול בדלהי, לצאת קצת מה'מיין באזר' ולראות מה יש לדלהי להציע (אחרי הכל מליוני אנשים גרים שם, בטוח יש משהו בעיר הזאת, חות מהג'יפה הכללית).

למחרת יצאנו בבוקר באוטובוס תיירים שהכיל רק תיירים הודים (ואותנו), זה היה מצחיק, ליום אחד היינו באמת תיירים. עוברים מאתר לאתר באוטובוס, יורדים, מצלמים וחוזרים. היה נחמד לראות שיש בדלהי גם איזורים ירוקים ופורחים ולא רק סירחון וליכלוך, וכרגיל, הכרתי עוד הודים וגם יצאו לי אחלה תמונות.

בלילה נפרדתי מלילך ויצאתי לדרך, חזרה לארץ המובטחת. באחת בלילה אספה אותי מונית לשדה, ידעתי שזה הולך להיות לילה ארוך  ויום עוד יותר ארוך למחרת, עד שאגיע, הייתי מוכנה לזה נפשית, בהבנה שבסוף המסע אגיע הביתה. זה היה שווה הכל. בעודי ממתינה בתור להפקדת התרמיל, הסתכלתי אחורה וקלטתי מישהו מחייך אליי חיוך ענק. חייכתי חזרה. לא זיהיתי מרחוק אם הוא ישראלי או לא, אבל היה נחמד לקבל חיוך בכל פעם שהסתובבתי, להזכיר לי שגם בארץ אני יכולה להמשיך ולעשות את זה, לחייך לאנשים שאני לא מכירה. זה כייף. מי יכול לעמוד בחיוך?

זה היה ברוך, הסתבר שהוא ישראלי חייכן ומאוד נעים, היה בינינו קליק מיידי. עלינו למטוס וקבענו להפגש אחר כך, בתחנת המעבר ואכן נפגשנו. אלו היו ארבע השעות הכי כייפיות שהיו לי אי פעם בשדה תעופה! נחתנו בשדה התעופה האוקרייני (קייב), שדה קטן מאוד בלי שום אפשרות לעשות שם משהו חוץ מלשבת ולחכות שהזמן יעבור. החלטנו ללכת לשבת בפאב היחיד שהיה שם, לי היו 40 דולר אחרונים וברוך היה חסר פרוטה. אמרנו שנשב ונעביר את הזמן עד הטיסה יחד.

במהלך ארבע השעות הבאות, שמעתי את סיפור חייו, את החוויות שלו מהודו (שאגב, הוא שהה חודש בדרמסלה ולא יצא לנו אפילו להתקל אחד בשניה), ראיתי תמונות, סיפרתי את הסיפור שלי, עם התמונות שלי. מדהים איך שנינו היינו באותו המקום וחווינו אותו בצורה שונה לחלוטין, לא היו שום נקודות השקה בשני הסיפורים שלנו. בין לבין הזמנו בירה, כל פעם כוס אחת והתחלקנו איתה, אחרי הכל עשר בבוקר זו שעה קצת קשה לאלכוהול, אבל היינו ערים כל הלילה וזה נפל לנו טוב.

ארבעים הדולר נעלמו לאיטם, פעם למים, פעם לסנדוויץ וגם לבירות. צחקנו מלא ומכל הלב, הצטלמנו תמונות מטופשות, דיברנו מלב אל לב, שיחות פתוחות ומאוד אינטימיות. שנינו חזרנו מדרמסלה עם אהבה, שני סיפורים מקבילים ושונים ובכל זאת - אהבה. וזה שווה הכל.

וזו היתה הנחיתה הרכה שלנו, לא יכולנו לבקש סיום יותר טוב למסע שלנו. כל אחד מהסיבה שלו, כל אחד מהכיוון שלו, כל אחד עם הסיפור שלו. שני אנשים זרים בשדה תעופה. כל כך הרבה שוני וכל כך הרבה דמיון. בדיוק מה שכל אחד מאיתנו היה צריך כדי לחזור למציאות.

ועכשיו אני כאן. מנסה לעכל מה עבר עליי בשבועות האחרונים, נותנת לזמן לעזור לדברים לחלחל אליי פנימה. בלי החלטות גורליות, בלי הסקת מסקנות, בלי תכניות קדימה. פשוט להיות. אני עם עצמי, עם החוויות שלי ועם מה שאקח איתי הלאה לתוך החיים הפרטיים שלי. ועם המשפט שיילך איתי עוד הרבה זמן "הכל קורה! צריך רק לדעת לעצור, להקשיב ולהתבונן. הכל קורה כל הזמן".

ברוכה הבאה.

אז הוא לא הגיע באותו הלילה וגם לא הופיע במשך כל היום למחרת. סגרתי את כל העניינים שלי, נפרדתי מכולם, לקחתי את התרמיל על הגב ונסעתי אליו לחנות. הוא לא היה שם, אז החלטתי לחכות לו. מכיוון שלא התחשק לי להסתובב עוד, ישבתי מחוץ לחנות, נהניתי מהשמש שהגיעה סופסוף לבקר ושוחחתי עם שני העובדים שלו בניחותא (והם, שלא ידעו לאן הוא נעלם, כל הזמן קיוו בשבילו שהוא יגיע לפני שאסע).

חיכיתי כמעט שעתיים, אבל הוא לא הגיע. בחמש החלטתי פשוט ללכת, השארתי לו פתק עם כל הפרטים שלי, נפרדתי ממנו ויצאתי לדרך, לא לפני שאמרתי לעובדים שלו שאם הוא יגיע בשעה הקרובה, שיבוא להגיד לי שלום, האוטובוס אמור לצאת בשש.

עד הדקה האחרונה עוד הסתכלתי החוצה מחלון האוטובוס, דמיינתי אותו רץ לכיוון, ממהר לבוא להגיד לי שלום, אבל הוא לא הופיע, האוטובוס התחיל לנסוע ואני המשכתי להסתכל מהחלון בציפייה, אולי הוא בכל זאת יגיע.. אבל לא.

לא יודעת מה גרם לו להעלם ככה פתאום, רגע לפני שאני הולכת, זה מתחבר לי הביטול של הרגע האחרון של הנסיעה לדלהי, יש לי תחושה שהוא נלחץ, אחרי הכל, לבלות רק הוא ואני, בלי שום הפרעות רקע, תודו, יש בזה משהו מלחיץ קצת אבל מצד שני זה היה אמור להיות המבחן שלנו, איך אנחנו מתמודדים עם הזוגיות הזו, רק הוא ואני - הוא השתפן. נראה לי שגם ההעלמות שלו מתקשרת לזה. זוכרת כמה פעמים הוא ביקש ממני שלא אפגע בו, שהלב שלו אצלי וקשה לחשוב על העובדה שאני אסע ואשכח אותו "אל תשכחי אותי!" הוא חזר ואמר בכל הזדמנות ואני תמיד עניתי "בחיים אני לא אשכח אותך!" וזה נכון, אני לא אשכח אותו אף פעם, אבל האם אזכור אותו כדי להיות איתו, כדי לעשות את המאמץ להיות איתו, או אזכור אותו כזכרון מתוק מהודו?

אני לא עצובה, רק קצת מאוכזבת, בעיקר מהעובדה שהוא בחר להעלם ולא להתמודד עם הפרידה שלנו, אבל גם בגלל שלא הספקתי להפרד ממנו באמת. אני מרגישה צורך לסגור את המעגל הזה, לפני שאני מתקדמת הלאה. בהתסכלות לאחור, נראה שהוא עבר תהליך התפרדות ממני כמה ימים לפני המועד האמיתי, כל ההתנהגות המוזרה שלו בימים האחרונים, כולל הביטול של הטיול שלנו לדלהי, מראה שהוא נפרד. אם כדי להגן על עצמו, על הלב והרגשות שלו, ואם אולי זו הדרך שלו להתמודד. פשוט חבל לי שלא הספקנו להפרד באמת, שהוא לא שיתף אותי בפרידה הזו.

אני יושבת פה בדלהי ומתגעגעת אליו, לא מצטערת שהוא לא בא איתי לפה, רק מצטערת שלא הספקתי להפרד, להגיד תודה על הזמן שלנו יחד ובעיקר תודה על זה שהוא אהב אותי ועשה אותי שמחה.

משהו בבטן אמר לי שעד שלא יהיו לי כרטיסים ביד לדלהי, שם דבר לא בטוח. דיברתי על הנסיעה לדלהי לא מעט בשבוע האחרון, ולו רק כדי להפריח את תחושות הבטן הזו. "בוא נקנה כרטיסים" הצקתי כל יום והוא בכל פעם אמר "אל תדאגי, נקנה כרטיסים, אין מה למהר". אתמול, 24 שעות לפני הנסיעה, הוא הודיע לי שצץ משהו בעסק שלו שלא מאפשר לו לבוא איתי לדלהי. לא הייתי מופתעת, התאכזבתי, חשבתי שתחושת הבטן שלי מהתלת בי, אבל לא.

החלטתי לא לתת לזה לקלקל לי את היום האחרון שלי פה, קיבלתי את זה בהשלמה, הרי זה לא משנה אם אתבאס או לא, ההחלטה כבר נעשתה אז למה להרוס לעצמי את הזמן שנותר? רוצה לצאת מפה עם טעם טוב וזכרון מתוק, בלי כעס ותסכולים.

בערב הלכנו יחד לקבלת שבת, היה קסום! הגענו מוקדם ויעקב שיחק עם הילדים, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם ילדים, הם מתים עליו, למרות שהם לא מבינים את השפה, אחד של השני, נוצרה ביניהם כימיה מדהימה. נכנסנו לקבלת שבת, הוא היה מוקסם, היה באמת ערב מיוחד, אני מאוד אוהבת את האווירה הזו ותוך חשבתי לעצמי שאני רוצה לחפש מקום כזה בתל אביב, שאפשר לעשות בו קבלת שבת בחברותא. בטוחה שיש כזה. אחרי התפילה הוא הלך לסגור את החנות, עם הבטחה לחזור אחר כך אלי לחדר, אחרי הכל זה הלילה האחרון שלנו יחד.

בארוחה היינו בערך 50 איש, ישבתי עם שראדה יקירתי, דיברנו, צחקנו, יש בינינו קשר מעולה. התחברנו בקליק וזה מסוג החיבורים שאני הכי אוהבת, בטח עוד נפגש בארץ. לפני סוף הארוחה הלכתי כדי לפגוש את יעקב ולהספיק לארוז. לצערי לא הספקתי לומר שלום לנטע ולילדים, אולי אעשה זאת היום.

מיהרתי לחדר והתחלתי לארוז, קבלת השבת וכל האוירה הקסומה מילאו אותי באנרגיה מדהימה, הרגשתי קלה, שלמה, שמחה, אני מרגישה שאני עוזבת כאן בדיוק בזמן, רגע לפני שנמאס, רגע לפני שהכל מתפורר.

יעקב לא הגיע. אני באמת לא מצליחה להבין אותו, מצד אחד הוא רוצה אותי בטירוף, הוא מאוהב וכשאנחנו ביחד זה כל העולם. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להיות איתי. פאקינג לילה אחרון שלנו יחד, זמן אחרון שלנו להיות רק אני והוא לבד בלי אף אחד מסביב, והוא פשוט לא מגיע.. מה זה אומר? לא יודעת והאמת קיבלתי החלטה לא להתעסק עם זה, מה זה כבר משנה? היום אני נוסעת ומי יודע מתי נפגש שוב, אם בכלל? בשביל מה להשקיע בזה אנרגיות? אני אנסה היום ליהנות מהרגע, בלי סצינות מיותרות, בלי לנסות להבין, בלי שיחות כבדות, בלי כעס, בלי עצבים, פשוט להיות ולנסות לצאת מפה עם חיוך גדול.

דברים אחרונים נכנסים לתוך התרמיל הבוקר, וברקע אוהדי שר על האשה של חייו, וזו הפעם הראשונה שהמילים של השיר המדהים הזה, מתחברות לי לסיפור אמיתי, למציאות שלי.

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום
האישה שאהב, שעליו היא נתמכת
תעלם מחייו, תשאר כחלום

למרות שידע שהיא לא מאוהבת
למרות שנתן את לבו לחינם
הוא הלך וקנה לה כרטיס לרכבת, שתיסע
העיקר שתהיה במקום שהיא רוצה

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום

(מילים: אוהדי חיטמן)

כבר עשיתי צ'ק אאוט, עכשיו נותר לי רק לשרוף את השעות עד 6 בערב, לא כל כך בא לי לבלות את היום אתו בחנות, אבל נראה איך יתגלגל לו היום. מה שחשוב בוא שאני מסתובבת עם תחושה של שלמות. שלמה עם עצמי, עם ההתנהלות שלי, עם מי שאני, עם מה שנתתי לעצמי לחוות, עם סגירת החופשה שלי היום כאן, עם לנסוע לדלהי לבד, ובכלל עם הנסיעה הזו להודו. עם הכל. פשוט שלמה. 

עוד יום אחד, עוד בוקר אחרון, עוד מעט כל דבר שאעשה פה יהיה בפעם האחרונה. זה תמיד עצוב להפרד, לפחות הפרידה שלי מיעקב תהיה בהדרגה, איזה כייף שהוא בא איתי לדלהי! זה הופך את הפרידה מדרמסלה למשהו פחות קשה.

המסעדה הקבועה שלי מלאה היום, כמעט כולם ישראלים כאן, ברקע מוסיקה משובחת. החברים של נטשה, עברי לידר, בית הבובות, הג'ירפות, מאיר אריאל, משינה ועוד, וזו הסיבה העיקרית שאני יושבת כל בוקר במסעדה הזו, בעצם.. יש להם גם אוכל טוב (ומוזלי אלוהי!).

היום הכרזתי על יום קניות, עוד לא עשיתי את זה מאז שהגעתי לכאן, כרגיל דוחה הכל לרגע האחרון. האמת היא שאין הרבה מה לקנות פה, יש אבל שום דבר לא מחדש, כל מה שיש פה יש לנו בארץ, רק המחירים זולים יותר.

בערב יש קבלת שבת ב"לב היהודי", יעקב הבטיח לבוא איתי (אם הוא יצליח פעם אחת להגיע בזמן לאנשהו..), מאוד מתרגש מזה, מהמעמד להיות נוכח בקבלת שבת. זו תהיה הזדמנות להפרד מנטע ומהמשפחה ולסגור מעגל.

עוד יום אחד ואני מקוה שאלוהי מזג האויר יהיה נחמד אליי היום ומתחשב, ויעשה שהגשם ייפסק ולו ליום אחד לפחות (או לטיפה יותר), אני בטוחה שבדלהי המיוזעת אני אתגעגעת לגשם הזה, ובכל זאת הייתי מעדיפה שהוא יעלם.