הודו מחכה לי ועוד איך.

לא הייתי שם מעולם, אין לי מושג לאן אני נוסעת בדיוק, מה אני אעשה שם, איך כמה ולמה. אין לי מושג ולא מטריד אותי. אני נוסעת. אורזת את עצמי ועפה לי רחוק מכאן. לבד.

אני בטוחה שתהיה לי חוויה מדהימה, אני חייבת את זה לעצמי. לא פוחדת, יודעת שזה הזמן והמקום, ברגע של ספונטניות מהול בתשישות וחוסר אנרגיות - סגרתי. שבוע מהיום יוצאת לדרך. איזה כייף!

כדי לשמור על שפיותי בתקופה האחרונה, הייתי חייבת לעשות דברים שאינם קשורים לעבודה וממלאים את הנפש והנשמה. התקופה האחרונה היתה מאוד אינטנסיבית, פרויקט ענק בעבודה שהגיע סופסוף לסופו, סחט ממני את כל האנרגיות, למדתי שאם לא אעשה משהו לנשמה אני אנבל ואקרוס. אז היה לי את פרויקט 'יוצאים לחיים' שמילא אותי לחלוטין ובין לבין גם דאגתי לנקות את הראש בבילוי שאהוב עלי מהכל - הופעות חיות. מכיוון שלא הספקתי לכתוב עליהן, קבלו סיקור קצר על כל ההופעות בהן ביקרתי בשבוע האחרון:

גלעד שגב וג'וזי כץ - מחווה לחלונות הגבוהים

(זאפה הרצליה חמישי 17.7.08)

לכאורה נראה שאי אפשר לפספס, שני זמרים משובחים (כן, גלעד שגב התגלה כמשהו ששווה להקשיב לו), שירים מוכרים וטובים, יום חמישי בערב בפתחו של סופשבוע, מה כבר יכול להיות רע? אז זהו ש.. למרות כל זאת, היתה הופעה מאוד בינונית ולא בגלל השירים אלא בעיקר בגלל האנרגיות. החיבור ביניהם לא זרם, היתה תחושה שכל קטעי המעבר היו כתובים מראש וכל כך מאולצים, הסיפורים על שנות השישים כבר לא עובדים, לא היתה שום ספונטניות, דברים לא זרמו חלק גם לא עם השירים, היתה חסרה שם אנרגיה של הופעה חיה, של התלהבות של רצון לקרוע את העולם. חבל.

(אגב, שיא ההופעה היה השיר 'מותק שלי' של גלעד שגב, שמעתי אותו שם לראשונה והחסרתי פעימה. מדהים).

אוהדי חיטמן - הרגע הבא

(זאפה תל אביב הופעת שישי בצהרים 18.7.08)

מה כבר אפשר לומר שלא אמרתי? האיש עם הנשמה הגדולה מצליח להביא שוב את התמהיל המשובח ולגעת הכי עמוק. עם רגש, עוצמה, אנרגיות מדהימות ונשמה. אין אדם שנשאר אדיש אליו בהופעה. אי אפשר לתאר את זה, צריך פשוט להיות שם ולהרגיש. ולא משנה בכמה הופעות שלו הייתי, בכל הופעה אני נפעמת מחדש. בהופעה הזו הוא החליט להגשים משאלת לב לגלי רוזנבלום, ילדה מדהימה שמחלימה מסרטן, שהמשאלה שלה היתה לשיר עם אוהדי חיטמן. ברגע שהיא התחילה לשיר כולם נדמו, קול יוצא דופן, חיבור חזק ודמעות בעינים (גלי אני אוהבת אותך!).

מיותר לציין שלמרות החוסר המטורף בשעות השינה שהיה לי, והשחיקה הגדולה מהעומס, יצאתי מההופעה הזו כמו חדשה, מלאת אנרגיות, חיוכים ואהבה. הרבה אהבה.

יוצאים לחיים - מופע התרמה

(בית שטיינברג חולון, ראשון 20.7.08)

אחת ההופעות העוצמתיות והמרגשות ביותר שהייתי לאחרונה. גם בגלל הסיבה לשמה התכנסו כולם, גם בגלל המעורבות שלי והחיבור למען המטרה הזו, גם בגלל אוהדי ובעיקר בגלל האנרגיות שהיו שם באויר ובכלל. קרן פלס, בועז מעודה, כפיר אפשטיין (שפגשתי לראשונה שם והשאיר רושם טוב), טל שגב, שירי מיימון, דנה לפידות, מרינה מקסימיליאן בלומין, עדי כהן, בית הבובות, ג'קו אייזנברג, גלי רוזנבלום המהממת שרה שוב עם אוהדי, עידן יניב, ליאור סושרד ועוד כמה שבטח שכחתי. היה מרגש במיוחד! היה וואו.

המיניקוקיז - הופעת בכורה

תיכון קרית שרת חולון, שני 21.7.08

המיניקוקיז הם הרכב של עשרה, חמישה בנים, כולם נגנים וחמש בנות ששרות. כולם במגמת המוסיקה של תיכון קרית שרת בחולון, אותה מוביל אוהדי, כולם תלמידים שלו שעושים עבודה מדהימה. בני שש עשרה עם כשרונות שבטח עוד יגיעו רחוק. כל השירים היו פרי יצירתם, כתיבה ושירה. אוהדי הופיע איתם בשני שירים שלו ובסוף הם שרו לו שיר הפתעה, סוף שנה. היה כייף, משהו שונה, מרענן, יפה וטהור. כייף.

מיכה שטרית - הופעת טבע אקוסטית

עין חמד שישי אחר הצהרים 25.7.08

למיכה שטרית אני שומרת חסד נעורים, גדלתי איתו ועם החברים של נטאשה, הוא לדעתי אחד היוצרים הגדולים שיש לנו כאן. לפני חמש עשרה שנה הייתי פוגשת אותו מסתובב ברחובות תל אביב, הוא היה שכן של חברה שלי, היינו מדברות איתו לפעמים (בהערצה!) והוא היה מתבודד, לא מתקשר מעדיף להיות עם עצמו (ועם ארכדי). לא יודעת מה הוא עשה בשנים האחרונות, אחרי ההצלחה הגדולה של 'מסמרים ונוצות' ואחרי הכשלון הגדול של 'סנטיאגו דה קובה'. הוא קצת התביית, פחות מתבודד ועדיין מוכשר בטירוף. הוא נראה רע, מוזנח, השמין המון, מקריח ועדיין אני שומרת לו חסד נעורים. יש בו משהו קסום, העיניים שלו נוגעות בי.

שישי אחר הצהרים במקום קסום, הופעת טבע, עם הרבה משפחות וילדים, על המחצלות בדשא, הוא ישב שם על הבמה עם גיטרה אחת וניגן ושר את השירים הכי טובים שלו. היה שונה, היה מרענן, היה נעים נעים נעים, בא לי לצעוק: מיכה - תעשה לי ילד!

ביום חמישי הקרוב הוא יופיע ביחד עם החברים של נטאשה בקיסריה, כל הכרטיסים נמכרו מזמן ולי יש אירוע חשוב שלא מאפשר לי להיות שם, לטעום את הקסם, לגעת במקום בו נגעתי, שם, לפני שנים. מקוה שתהיה לי הזדמנות לראות אותם שוב. בינתיים יש שמועות שהם עובדים על אלבום חדש, כן, החברים של נטאשה, אחרי עשרים שנה אלבום חדש. הלוואי שהוא יצליח כמעט כמו האלבומים הקודמים שלהם.. לפחות.

נכון שהמילה מבזק משדרת משהו קצר וקולע, אז ניסיתי, לא כל כך יצא ובכל זאת. מבזק הופעות חיות, ההופעות שראיתי השבוע, תודה על ההקשבה, נראה מה צופן לי שבוע הבא.

שבוע טוב!

אז רק כדי שיהיה לכם מושג מה אני עושה בימים אלו  ומה זה בעצם "יוצאים לחיים"? קבלו בעזרתה האדיבה של חברתי היקרה, יעל שפריר, כתבה המתארת הכי נכון והכי מקרוב את 'יוצאים לחיים'. תודה יעלי על העזרה לקידום המופע ובכלל להביא למודעות של קבוצת "יוצאים לחיים". הכתבה מלווה בסרטון מרגש במיוחד, שערכנו ליום האירוע ולמען לקידום הפרויקט. תודה!

(ואם לא בא לכם לקרוא את כל הכתבה, זה בסדר, אבל עשו טובה, אל תפספסו את הסרטון).

חוג הסרטן:

הם היו באמצע לכבוש את העולם, אבל אז תפסה אותם המחלה. עכשיו, בסיוע קבוצת "יוצאים לחיים", הם מתחילים מהתחלה

עשרים וחמישה צעירים בשנות העשרים לחייהם על יאכטה בלב ים, שרים במלוא גרון את "זמר אהבה לים" של אריק איינשטיין. הם נראים מאושרים כשהם צווחים בהתלהבות "שאני גל, שאני גל, אל ארץ חלומי", אבל משהו בתמונה לא מסתדר. אולי הקרחות הן שמסגירות את הטרגדיה שמאחורי השמחה, אולי איזה חלק של כסא גלגלים שהסתנן לפריים של סרט המסע הזה. אולי נדמה לנו שאפשר לשמוח ככה, בלי בושה, בגיל עשרים פלוס, רק אם יש לנו סיבה ממש טובה. החלמה מסרטן למשל.

אתה מרגיש שאתה לבד בעולם

על הסיפון מזמרים, נישאים אל חלומם, חברי קבוצת "יוצאים לחיים", גוף ששם לעצמו מטרה להיות כתף תומכת ואוויר לנשימה לצעירים הגיבורים הללו. "בגיל 24, סיימתי לימודי תואר ראשון וחיפשתי כיוון", מספר רון, 29, שהחלים מן הסרטן לפני שלוש שנים. "מצאתי נתיב שהיה אמור לקחת אותי ללימודים בניו-יורק ואחרי עבודת הכנה קשה התקבלתי לתואר שני. הייתי בדרך להגשים את החלום, לא היה שום דבר שיכל לעצור אותי, עד שיום אחד, בליטה קטנה על הצוואר התגלתה כמשהו שכולנו חוששים ממנו – סרטן. לא הבנתי מה קורה או למה זה קורה. מצד אחד הייתי בדרך לכבוש את העולם ומצד שני, למישהו היו תכניות אחרות בשבילי. תוך שבוע כבר ישבתי מחובר למחטים ואינפוזיות והקרב על החיים שלי התחיל. פתאום הרגשתי שהגוף בוגד והקרקע המוצקה שדרכתי עליה מתערערת. אתה מרגיש שאתה לבד בעולם ושאין לך עם מי לדבר, כי אף אחד לא יבין באמת מה עובר עליך".

מתוך המצוקה הזו, המשותפת לאנשים צעירים ומאוד חולים, נולדה קבוצת "יוצאים לחיים". הקבוצה קמה ופועלת בסיוע מתנדבים ובשיתוף האגודה למלחמה בסרטן ועמותת "רוח טובה". "יוצאים לחיים" פועלת מתוך הבנה של החסך הגדול שנוצר אצל צעירים בתחילת דרכם, שמפסידים לסרטן את התקופה הכי סוערת של החיים שלהם. במקום לבלות, ללמוד, לעבוד, להתאהב, לחלום ולהגשים – הם עסוקים בטיפולים כימותרפיים. את הפער הזה בחיים, אי אפשר למלא, אבל אפשר לתת למי שהחלים כלים לחזור לחיים.

"בבית עוטפים אותנו בצמר גפן, אנחנו ילדים סוכר", אומרת קרין, 26, שהחלימה לפני שנתיים מסרטן לימפומה. "אנחנו הרגישים, העדינים, אלו שצריך לשמור עליהם ולעזור כל הזמן. כאן, בקבוצה, כולנו זהים – לכן יש פחות הנחות, וזה טוב. כי כשאתה מתמודד עם דברים קשים, גם נפשית וגם פיזית, אתה תמיד יוצא מחוזק. אחרי כל פעילות של הקבוצה, אתה אומר לעצמך 'בוא'נה, אני מסוגל לעשות את זה', ואתה חוזר משם באטרף על החיים".

להגיע לחוף מבטחים 

הפעילות הזו שקרין מדברת עליה, כוללת בעיקר טיולים ומסעות, כמו שיט בהולנד, רפסודיה על הכנרת ושאר טיולים בארץ, על ג'יפים, ברגל ובאופניים – לא דבר של מה בכך עבור מי שזה מכבר יצא ממחלה קשה. הגוף לא מתגבר כל-כך מהר על הטראומה והטיולים הללו מהווים – בכוונה כמובן – אתגר פיזי קשה עבור המשתתפים. לפעמים האתגר הוא גם הפקתי. רון למשל לקח על עצמו לארגן אירוע שמהווה "קבלת פנים" למצטרפים חדשים. מדובר בחציית הכנרת על גבי רפסודות שהחברים בונים בעצמם – התארגנות שדורשת תקציב (שאין). כדי לקיים את האירוע הצליח רון לגייס לאירוע חסות מסחרית, והשנה הוא יתקיים בפעם השלישית. "חציית הכינרת היא בעיני עוד מסע כנגד איתני הטבע בנסיון להגיע לחוף מבטחים", אומר רון, "רק שהפעם המסע הוא מתוך בחירה, הרוח נושבת לטובתנו ויש לנו אחד את השני. מסע כזה מדגיש את החיבור המיוחד בין חברי הקבוצה – חיבור שרק שותפות גורל יכולה ליצור. בשבילי הדבר הכי יפה הוא שגיליתי את הכוחות שלי לעזור לאחרים ולתרום לקבוצה. חשפתי כוחות פנימיים, שלא ידעתי על קיומם, וזה מבחינתי הערך המוסף הגדול ביותר".

"הטיול הוא רק תירוץ לשים יחד עשרים ומשהו אנשים עם בעיות דומות בלב הים הפתוח", אומר אוהד חיטמן, 31, שהחלים לפני 4 שנים מסרטן ב' שלו, כך הוא מכנה את ההוצ'קין שתקף אותו פעמיים. "אנשים שיכולים לצחוק על המחלה שלך ולפתח הומור שחור מטורף עליה, כי היא גם שלהם. היינו קוראים לחבורה שלנו 'הישרדות': 25 צעירים יצאו ללב ים, מי מהם ישרוד? מה שאני הכי אוהב בקבוצה הזאת, זה שאף אחד לא מרחם עליך. כולם באותה יאכטה, ומי ששם, מגיע כי הוא באמת רוצה להיות בחבורה הזאת, לא כי הוא מסכן".

החבורה שיוצאת לטיולים כוללת בדרך כלל את המחלימים בני אותו שנתון, הם הגרעין הקשה של הפעילות (10-20 חבר'ה). חוץ מהם מגיעים בוגרים של מחזורים קודמים, לפעמים יש ביניהם כאלה שהמחלה תפסה אותם שוב. יש גם מתנדבים שמצטרפים וכל אחד מכל אלה נשאר כל עוד הוא מעוניין בכך. "אני רואה את 'יוצאים לחיים' כמו מנהרה", מפרש אוהד, "שעוזרת לך לעבור מהחושך אל האור ובסופה - כמו שמשתמע מהשם - אתה יוצא אל החיים".

סרטן זה חרא

המעבר הזה, מחושך לאור, הוא תהליך הדרגתי. "אנשים חושבים שברגע שהמחלה עוברת, אתה מחלים", אומרת קרין. "מגיע צילום ראשון שהוא נקי וחושבים שזהו, הכל מאחוריך. אבל בעצם, מבחינת החולה, רק עכשיו מתחילה ההתמודדות. עד עכשיו הוא היה שקוע כל כולו במחלה וספון בעולם של בתי החולים, ורק עכשיו הוא מתפנה להתעסק בעתיד שלו. וכאן בדיוק נכנסת 'יוצאים לחיים', מבחינתי התזמון הזה היה מושלם. הגעתי לאגודה (למלחמה בסרטן – י.ש.) לקבוצת תמיכה, ומי שסיים את המפגשים הללו – התחבר לקבוצה. היום לא חייבים להשתתף במפגשים כדי להגיע ל'יוצאים לחיים', אנחנו מנסים ליצור דרך עוקפת בשביל מי שהמפגשים באגודה לא מדברים אליו".

גם רון מעיד על עצמו שמפגשי התמיכה הרתיעו אותו: "אני בעקרון אדם שלא מתחבר לקונספט של כל מיני קבוצות תמיכה, והאמת שגם לא הרגשתי שהייתי צריך את זה. אבל לקראת סיום הטיפולים, העובדת הסוציאלית באיכילוב סיפרה לי על הקבוצה וממש הכריחה אותי ללכת למפגש. לגמרי נגד הנטייה הטבעית שלי הלכתי למפגש כדי לראות על מה מדובר ונשביתי – אנשים מקסימים, פתוחים ותומכים, ומפגשים שמרגישים כמו מסיבות ולא כמו קבוצת תמיכה".

"לא כולם מתחברים לקונספט של קבוצות תמיכה", מסכים חיטמן. "לבוא ולדבר על הבעיות שלך עם זרים או להגיד שהסרטן העיר אותך והראה לך את האור – זה לא מתאים לכל אחד. אני אגב חושב שסרטן זה חרא, ממש לא כיף, אבל בסוף זה עובר. ואחרי שהגוף מתאושש, החיים ממשיכים, ואתה כן לוקח משהו מהסרטן הזה. אני למשל, לא אגיד שהבאתי על עצמי את הסרטן, אבל בהחלט עזרתי לו. שקרים, לחץ, תחרות, סטרס, אגו מנופח, תזונה ועוד הרגלים שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי – די עזרו לסרטן לגדול בתוכי, ברגע שאתה מבין את זה, אתה במצב יותר בריא. 'יוצאים לחיים' היא כמו תוסף מזון שעושה לך להרגיש טוב".

מופע התרמה

בימים אלה מארגן חיטמן, "מהמקום הכי נטול אגו והכי טהור שיש", כפי שהוא מעיד, מופע ענק בשיתוף "יוצאים לחיים" ומועצת התלמידים של תיכון קריית שרת בחולון. הכנסות המופע יוקדשו לפעילות של "יוצאים לחיים" – הצפי הוא לאסוף כ-40,000 שקלים, שמהווים כשליש מתקציב הארגון. חיטמן הצליח לרתום לפרוייקט רשימה ארוכה ומרשימה של אמנים, כמו גם את תלמידי בית הספר בהנהגתה של יו"ר מועצת התלמידים, לי קופרמן, שעומלים על המכירה ועל שאר ההכנות ומוכיחים לחיטמן, "שמי שטוען שהולך ופוחת הדור, שילך לחפש את עצמו". עיקר התקציב ילך לארגון המסע הבא להולנד וכל שנותר הוא לקוות שהאנשים חדורי השליחות הללו ימשיכו לשוט על הגלים.

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

המסע שלי עם אוהדי חיטמן התחיל לפני כמעט שלוש שנים, כאשר ראיתי אותו לראשונה בהופעת רחוב בפסטיבל הפסנתר 2005 בסוזן דלל, עם דני רובס. עד היום אני זוכרת את האנרגיות המדהימות שהיו שם. הוקסמתי. הפעם השניה היתה שנתיים אחרי, בדיוק באותו הפסטיבל, בהופעה מהפנטת שלו עם עידו תדמור. נכבשתי. מהרגע ההוא ידעתי שזה לא סטוץ ללילה אחד, ידעתי שאני רוצה להתחבר אליו. האישיות שלו כבשה אותי, הרגישות, סיפור החיים שלו, המוסיקה שלו, השירים, המילים, כל כך הרבה רגש, כל כך נוגע ומתחבר ישירות לנקודות הכי עמוקות אצלי, שם בבפנים של הבטן הרכה.

מההופעה ההיא ועד היום, הקשר שלי איתו, התפתח בהדרגתיות, נפגשנו בנקודות שונות בזמן, התחברנו במקומות שונים, התקרבנו לאט ובטוח, ברוגע, דרך המוסיקה, דרך המילים, דרך הלב.

לפני מספר שבועות הוא פנה אליי בבקשה לעזור לו לקדם את אירוע ההתרמה של "יוצאים לחיים", פתחתי את הלב וחיבקתי אותו חזק, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לעשות משהו אמיתי. בדיעבד זה הפרויקט הזה שהגיח בתקופה הכי עמוסה שלי בעבודה, שעזר לי לעבור את הקושי, שהחייה אותי, שנתן לי כח להמשיך גם כשעבדתי 14 שעות ביום. פתאום גיליתי בעצמי כוחות חדשים שלא ידעתי על קיומם, עשיתי דברים מתוך המקום הכי נכון, הכי נקי, מתוך נתינה מוחלטת, והתוצאות לא אחרו לבוא.

היה ערב מ-ד-הים. מרגש בטירוף, ממלא, נוגע, הופך, מכאיב, משמח, כל התחושות התערבבו יחד למשהו עצום. ימים של עבודה אינטנסיבית פתאום קרמו עוד וגידים, הפכו למשהו מוחשי. 600 כרטיסים נמכרו, כמעט 20 אמנים התנדבו להופיע, שלוש שעות של הופעה שבאה מהלב. היה עוצמתי.

להיות שם, להרגיש את האנרגיות ולדעת שהייתי חלק מזה, זו תחושה שאני לא מכירה. ביום ההופעה הייתי שם משעות הצהרים, הרגישו את ההתרגשות באויר, ההתארגנות, כמות האנשים שעזרו לגרום לכל זה לקרות היתה מדהימה. ואוהדי כמובן שהתרגש עד שלא יכל לנשום, השיחות מאחורי הקלעים, הדופק שהתגבר ככל שעבר הזמן, התקשורת שסיקרה, האמנים הרבים, תלמידי בית הספר והכל הכל למטרה אחת קדושה. לעזור לצעירים להחלים מהסרטן ולצאת לחיים.

עכשיו אני מבינה למה התחברתי לאוהדי כל כך חזק, עכשיו אני יודעת שהחיבור הזה לא היה סתם גחמה אלא למען מטרה אמיתית. אז נכון, היום אנחנו מחוברים יותר מתמיד, אבל מה שחשוב באמת שהיום אני מחוברת אל "יוצאים לחיים" ומתחילה את המסע הפרטי שלי איתם, בהבנה שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות. כי:

כשאיש אחד יחיד ומיוחד, מעז ופוסע צעד לעבר זה שלכאורה הוא בלתי אפשרי – האנושות כולה יוצאת דרכו למסע

זיהיתי אותו פתאום ואז ניסיתי להלחם בו, ניסיתי לסלק אותו, להזיז אותו מהדרך בה בחרתי, שלא יפריע, אבל לא הצלחתי. ככל שהתייחסתי אליו יותר, הוא הלך והתעצם, ככל שנלחמתי בו יותר הוא הוא הביס אותי שוב ושוב, ככל שהייתי מתוסכלת ממנו הוא שמח לאיד ואז החלטתי לשנות את הפוקוס. זה תרגיל שלמדתי פעם, שגורם להזיז את הפוקוס למקום שבאמת רוצים. במקום להתרכז באגו (לחשוב עליו, להלחם בו, לנסות להזיז אותו), פשוט להתרכז במה שחשוב באמת, במטרה שלי.

על "יוצאים לחיים" שמעתי לראשונה מאוהדי, שסיפר כמה הם עזרו לו בזמן שהיה חולה בסרטן, ואחרי שהוא הבריא מהמחלה הנוראית בפעם השניה. בשלב הזה עוד לא הבנתי באמת את הגדולה של הקבוצה הזו והעוצמה שהם נותנים בדברים שהם עושים. לפני שבוע הוא פנה אליי וביקש עזרה לקדם את אירוע ההתרמה, נעניתי מיד בלי לחשוב, ידעתי שיש לי את היכולות והקשרים שיעזרו לקדם את האירוע הזה. גילגלתי בראש מליון רעיונות, דיברתי עם אנשים, הפעלתי קשרים, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לגרום לזה לקרות. היה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. זה אכן היה הדבר הכי נכון לעשות ובימים אלו דברים מתגבשים ולובשים צורה מוחשית יותר, אבל ברגע אחד הבנתי שאני מונעת בכל הכח מתוך אגו ופחות מתוך חיבור אמיתי למטרה. אז נכון, כנראה שהתוצאה תהיה זהה ולא משנה מאיזה מקום אני מופעלת, אבל הרגשתי שזה לא נכון עבורי לעשות את הדברים במטרה להוכיח לאדם אחד, שאני יכולה. המטרה היא נעלה יותר. הרבה יותר.

הייתי מבולבלת ואז שפכתי בלי לחשוב, את כל מה שעלה לי, לכאן. זרקתי הכל כי ידעתי שאני זקוקה למראה, שאני חייבת להסתכל על עצמי ולהבין איך אפשר לנטרל את האגו שלי. למחרת, אחרי שהוצאתי הכל ואמרתי את הדברים בקול רם ובלי לסנן, קיבלתי טלפון מ"יוצאים לחיים", שהזמינו אותי למפגש שלהם, בבית קפה בתל אביב ואז ידעתי שזו ההזדמנות שלי לנטרל את האגו לחלוטין. ידעתי שזה מה שקורה כאשר מזמנים לחיים כלים להתמודדות אמיתית, זה קרה כל כך מהר וממקור לא צפוי שזה הפתיע אותי ושימח, על ההזדמנות לעשות את השינוי.

פגשתי אותם. אנשים יקרים. מאוד יקרים! נגעתי בהם, הסתכלתי להם בעיניים, הקשבתי, שאלתי, הזדהתי ובעיקר הבנתי שזה המקום שלי. הם נגעו בי כמו שמזמן לא נגעו בי, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל בשבילם (כן, בשבילם ולא בשבילו). אני יודעת שמהמפגש הזה יצמח משהו חדש, אחר, שזה לא נגמר שם, שזה רק התחיל. מתחילה את המסע הפרטי שלי ביחד איתם וזה ממלא אותי, מרגש אותי, מוציא ממני את הדברים הכי טובים, אני לא מצליחה אפילו לתאר את זה במילים.

כשסיפרתי לאוהדי הוא אמר: "עכשיו את מבינה למה אני 'מתאבד' בשבילם?" בטח שהבנתי, ובאותה השניה קלטתי שגם אני מוכנה 'להתאבד' בשבילם ללא היסוס, ושמחה על ההזדמנות שיש לי, לעשות את זה.

היום, כשאני יוצאת לרגע מתוך הסיפור הזה ומסתכלת על הכל מלמעלה, במבט רחב, אני מבינה שעברתי שיעור חשוב שהוא לא ללמוד לשלוט באגו שלי, אלא שהשלבים שעברתי בדרך היו הנכונים ביותר. כי אם האגו לא היה שם, לא היה בי את הדחף לעשות את מה שעשיתי, ואם אוהדי לא היה שם, לא הייתי מגיעה אליהם בכלל, והתהליך שעברתי בשבוע האחרון היה מדהים ונכון ואמיתי ואני שמחה שהגעתי עד הלום.

ביום ראשון 20/7 מתקיים מופע התרמה מיוחד למען "יוצאים לחיים", אני גאה להיות חלק פעיל מקידום ההפקה הזו ומתרגשת בטירוף לקראת האירוע ובכלל לקראת יציאה הפרטית שלי לחיים ביחד איתם.

(במהלך השבוע הקרוב אני בטח עוד אזכיר אותם פה שוב. למי שמעוניין להגיע, לתרום, להתנדב, לדעת יותר על הקבוצה המדהימה הזו ובכלל. אני כאן ואשמח).

שבוע משובח!

הנה יש לי הזדמנות מופלאה לעזור לקהילה ואני תקועה באגו של עצמי. בשנים האחרונות למדתי לשים את האגו בצד ולא לאפשר לו להשתלט לי על המחשבות ועל התנהלות החיים, בתקופה האחרונה אני מתנהלת כמעט בלעדיו וכשהוא מופיע אני יודעת לזהות אותו, יודעת למה הוא בא. לפעמים אני מצליחה לנטרל אותו ולפעמים לא. הרי לא אוכל להיפטר ממנו לחלוטין, לעולם. החוכמה היא לדעת לנטרל אותו במקומות בהם הוא מנסה להשתלט ולשלוט ולא לאפשר לו להניע אותי.

מדי פעם אני עושה דברים כאלו, למען הקהילה, זה עושה לי טוב בנפש ובנשמה, לצערי לא יוצא לי מספיק והנה עכשיו, יש לי הזדמנות מופלאה לעשות משהו ממש גדול ומועיל. היום בבוקר קלטתי אותו לראשונה, ראיתי אותו ככה בזוית העין, מביט בי בזדוניות ומחייך. שמעתי אותו לוחש לי: "הממ.. את עושה את זה למען הקהילה או למענו? את רוצה שהוא יאהב אותך, נכון? בגלל זה את עושה את זה ולא למענם האנשים המסכנים שזקוקים לעזרתך. את עושה את זה בשבילו, נכון?" זה כאב! ההבנה שאני מונעת מתוך אגו, הכתה בי בבת אחת.

ההבנה הזו פתאום הסבירה לי כמה דברים, בעיקר העובדה שאני מגיעה לעזור שלא מתוך המקום הנכון בתוכי, אלא מתוך רצון להוכיח, רצון להראות, רצון להגיע לתודעה, רצון להתקרב. זה לא המקום הנכון לעשות דברים למען אנשים שזקוקים, זה לא המקום הנכון לבוא ממנו! מהבוקר אני מנסה להשתחרר, להסביר לעצמי שבשביל שמשהו שאני עושה, יצליח, הוא צריך להגיע מהמקום הנכון, מתוך הרצון האמיתי לעזור, להיות שם מתוך לב פתוח ולא מתוך אגו נפוח.

אני יודעת למה זה קורה ודווקא במקרה הזה ובכל זאת, לא מצליחה להשתחרר!

הרי מה יותר חשוב מלפתוח את הלב לאחר? להושיט יד לעזרה מתוך אהבה וחמלה ורצון אמיתי לעזור? מה יותר חשוב? זה המקום שלי בדרך כלל, משם אני עושה את הדברים הכי טובים ועכשיו, כאן, אני מושיטה יד לעזור אבל רוצה שכל העולם יראה, אני עושה את כל מה שצריך ונכון לעשות אבל מתוך מחשבה ולא מתוך תחושה, הלב שלי פתוח אבל לא לאנשים הנכונים. איך זה יכול להיות? אני הרי לא כזאת, אני בדרך כלל עושה דברים כאלו מתוך כוונה טהורה, אז למה האגו החליט להשתלט עלי? למה דווקא עכשיו?

כן, אני יודעת מאיפה זה בא ומה אני רוצה להוכיח. אני יודעת מה האינטרס שלי בכל הסיפור הזה, אני יודעת למה האגו מצליח לתעתע בי דווקא בסיפור הזה. אני יודעת. אבל איך אני מצליחה לעשות את הסוויטש? איך אני מצליחה לנטרל את האגו ולבוא נקייה? למה דווקא הפעם זה כל כך קשה? לא מצליחה.

אני אוהבת אותו. אוהבת כל כך שכל דבר שיכול לחבר אותי אליו, אני אעשה ולו בשביל לזכות בהוקרה שלו, בתשומת ליבו, וזה לא המקום הנכון לבוא למבצע כזה, אני צריכה לחשוב על האנשים שאני עוזרת להם, על האנשים שעברו ועוברים כל כך הרבה דברים נוראיים בחיים, על האור שאני עוזרת להדליק להם. אז למה אני לא מצליחה לעשות את זה? למה אני נותנת לאגו להשתלט? למה אני זקוקה כל כך להוקרה שלו? אני לא אוהבת את עצמי כזאת, אני רוצה לעשות דברים כמו שאני יודעת הכי טוב - מתוך הנשמה, מתוך הלב, באהבה.והנה הוא בא ולוקח את כל הפוקוס. זהו, זה מה שאני צריכה לעשות, לשנות את הפוקוס ממנו לאנשים שאני רוצה לעזור להם. לשנות את הפוקוס. בדיוק. רק ככה דברים יצליחו באמת ומתוך המקום הנכון. לשנות את הפוקוס ולהבין שגם בלי לזכות בהוקרה שלו, זה הדבר הכי נכון ואמיתי לעשות.

גם בעילום שם, גם בלי לקחת קרדיט, גם בלי לרוץ ולספר לו, פשוט לעשות ולדעת שזה יגיע למקומות הכי נכונים, לאנשים שזה באמת יעזור להם. זהו, אני צריכה לשנות את הפוקוס ממנו אליהם, כל כך פשוט, אין סיבה שזה לא יצליח לי, נכון? אין סיבה.

בשבועות האחרונים אני חיה בטירוף, אנחנו עומדים מול פרויקט מאוד גדול בעבודה שגוזל ממני כמעט את כל שעות היממה, מתיש אותי ומחסיר ממני שעות שינה. אני יודעת שזה זמני ואחר כך נחזור לטירוף הרגיל ולכן אני לא מתרגשת מזה ומסרבת להכנס לבאסה ותסכול, זו רק עבודה וזו תקופה כזו ואחר כך נחזור לסוג של שגרה. גם ככה ממילא אני לא בעד שגרה.

אני עובדת בין 12 ל - 15 שעות ביום ואני יודעת שזה מטורף, לא מצליחה להיות בקשר עם החברים שלי אפילו. החלטתי שלמרות זאת אני לא אוותר על החיים שלי לטובת עבודה. אז נכון, זה לא קל לצאת לבילוי אחרי יום כל כך ארוך ומתיש, אבל מצד שני, אחרת אני אנבל לי לאיטי, לא ישאר שומדבר שייחיה אותי. חייבת לקחת אויר, לשנות אווירה, להתרענן ולצבור כוחות חדשים כדי שאוכל לעבור את התקופה הזו בשפיות.

אז בסופשבוע, במקום לירבוץ בבית ולישון כאילו אין מחר, יצאתי לשתי הופעות שוות וזה מילא אותי ונתן לי כוחות להתחיל את השבוע הזה. היום הלכתי לראות סרט, כבר מזמן שלא יצא לי לראות סרט, לא בקולנוע וגם לא בבית. ברגע ספונטני למרות העייפות, נעניתי להצעה והלכתי.

מה אומר? מזמן, אבל ממש מזמן, לא נהניתי ככה מסרט. איים אבודים - מומלץ. מומלץ מאוד!

בשניה הראשונה נכנסתי פנימה, לסרט, כבר בסצינה הראשונה התאהבתי, זה החזיר אותי בבום אחד לנוף ילדותי. השנה 1980 כל כך אהבתי את התקופה הזו. הדברים הקטנים הכל כך משמעותיים שעיצבו אותי והפכו אותי למה שאני היום. האווירה, השפה, המחוות, תכניות הטלוויזיה, המוסיקה, הבגדים, המכוניות, ההסתכלות על החיים, המקום בו הייתי אי שם בתחילת שנות השמונים. מדהים!

אני לא בן אדם נוסטלגי, מעולם לא התרפקתי על העבר שלי, אבל מדי פעם זה נחמד לחזור בזמן ולהיזכר במה שהיה, פעם, כשעוד היינו ילדים תמימים, בבית עם ההורים, כשגלדנו יחד כולם בבית אחד. איזה כייף.

איים אבודים הוא סרט ישראלי שמבוסס על סיפורו האמיתי של רשף לוי שכתב וביים. סרט מרגש, מצחיק, כואב, משעשע, עצוב, משמח, נוגע, בעיקר נוגע. צחקתי הרבה, בכיתי בין לבין, ובעיקר נהניתי. אז מי שגם כמוני היה נער בשנות שמונים בטח מאוד יהנה מהאווירה הכללית, ומי שלא, יהנה גם מהסרט וממה שהוא מביא איתו.

וכאן אפשר לראות קטעים נבחרים:

(מומלץ כבר אמרתי?)

את צריכה זוגיות?

אני רוצה זוגיות

זה לא אותו הדבר, את צריכה או רוצה?

אני רוצה

ומה עם הצורך?

אני לא מרגישה כרגע שאני צריכה, אני מרגישה שלמה עם עצמי

את יודעת שצורך זה חוסר, ובגלל שעברת תהליכים ארוכים ועמוקים, הגעת למקום בו את שלמה עם עצמך, זה מקום מדהים להיות בו אבל.. זה חוסך ממך את החוסר. את שלמה.

אוקי, אז מה זה אומר? זה טוב או רע?

זה מעולה! אבל את רק צריכה לזכור שהזוגיות תגיע אלייך לא ממקום של צורך, כי זה לא חסר לך, אלא ממקום אחר

טוב, עכשיו אני מבולבלת לגמרי

שניה, אני אסביר. נתחיל מזה שישנם שלושה שלבים: פיזי-נפשי-רוחני. כאשר הפיזי מספק צרכים פיזיים כמו סקס, תראי מה נערים מחפשים - כוסיות, כאלו שנראות טוב. בשלב יותר מתקדם בחיים הם מחפשים חיבור נפשי ולא רק פיזי, מישהי שתבין אותם, שיתחברו אליה נפשית. השלב שאת נמצאת הוא השלב הרוחני.

אוקי, עד כאן הבנתי, אבל איך זה קשור לחוסר?

אז ככה, אנשים שחיים בחוסר, שמבחינתם בלי זוגיות הם לא שלמים באמת, הם האנשים שימצאו מהר זוגיות, כאלו שאיך שהם מסיימים קשר הם מתחילים חדש, מכירה?

בטח שמכירה!

כי הם צריכים להרגיש שלמים, והשלמות הזו מתבטאת במישהו שישלים אותם (הוא לא תמיד המישהו הנכון, אבל זה לא משנה)

אוקי, אז מה קורה לאלו שמרגישים שלמים עם עצמם בלי צורך לתלות את זה בגורם חיצוני?

או, שאלה טובה! אלו האנשים שיותר קשה להם למצוא זוגיות. למה? כי הם כבר מלאים, אין להם את החוסר, אין להם את הצורך הזה למלא חלל בבטן. הם שלמים.

אוקי, אז מה עכשיו? מה קורה עם האנשים האלו? הם צריכים להרגיש פחות שלמים? או לתלות את השלמות שלהם באחרים כדי לזכות בזוגיות?!

לא מדוייק... הם צריכים דבר ראשון להבין את זה.

עכשיו הבנתי. מה הלאה?

אז ככה, דיברנו על הצורך הפיזי, הנפשי - שאת שניהם את ממלאה בשלמות שלך

לא בדיוק. אם אני מרגישה בצורך פיזי, אני מוצאת מישהו שיספק לי את הצורך הזה

נכון מאוד, זה צורך נקודתי. את לא מרגישה ככה כל הזמן, נכון?

לפעמים כן לפעמים לא, זה בא בתקופות

הגיוני. אז עברנו על השלב הפיזי והשלב הנפשי, עכשיו את בשלב הרוחני. בשלב הזה את צריכה להתחבר למי שישלים אותך

לא הבנתי. אבל אמרת שאני שלמה עם עצמי

נכון מאוד, זה לא קשור אלייך, את שלמה, זה קשור למשהו גבוה ממך, את צריכה למצוא את השלם שלך במרחב הרוחני

אוקי... הממ...

קצת קשה להסביר את זה, אבל חשוב שתביני שזה לא תלוי בך, את פשוט צריכה להבין את התהליך. לא סתם אומרים זיווג משמיים, זה משהו גבוה מאיתנו. את צריכה לאפשר לקבל את הזיווג שלך בתוך המרחב השלם שלך

טוב, אני חושבת שהבנתי... הזיווג שישלים אותי. כן, אני מצליחה להתחבר לזה. כן..

קיסריה. המון של אנשים ממלאים אט אט את יציעי האמפי, האנרגיות מתלהטות האווירה מחשמלת, כאילו נאגרת לרגע האמת, לרגע בו הוא יעלה על הבמה, הרגע בו יכבו האורות והמוסיקה תתחיל להתנגן. וברגע הזה, בשניה הזו, הכל מתפוצץ בבום אחד גדול. חמשת אלפים איש מוחאים כפיים בטירוף וצועקים, הנה הוא על הבמה מתחיל את המסע. שלמה ארצי האיש והאגדה.

תגידו מה שתגידו על שלמה ארצי, אבל אני לא יכולה לחשוב על אמן שלא היה רוצה להיות במקום שלו. יותר משלושים שנה נמצא בתודעה של האנשים, כמעט ואין איש במדינה הזו שלא מכיר שירים שלו, הוא ממלא אולמות בלי בעיה, ממלא בכל טוב. ילדים קטנים, מבוגרים, זקנים, צעירים, דתיים מכל הגוונים, זה מדהים לראות את זה.

חמשת אלפים איש שרים כמו איש אחד, את כל המילים של כל השירים שהוא שר שם, אנרגיות מטורפות (!) נמצאת בתוך זה ולא מאמינה, מסתכלת סביב ומתרגשת מהעוצמה. את רוב ההופעה הוא העביר ממש בתוך הקהל שלו, נוגע, מחבק, שר, בעיקר שר ומרגיש בבית, בתוך הסלון. רק כשראיתי את זה הרגשתי את גודל התופעה המדהימה הזו.

לפני כמה שנים כתבתי פה על גיבור ילדותי, האיש שליווה אותי כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא סימל בעיני סוג של אחדות משפחתית, כולם ביחד שרים ומכירים את שלמה ארצי ואתמול ראיתי את זה קורה לדורות אחרים בכלל. באמצע ההופעה הוא הושיט את המקרופון לילדה בת 6 או 7 והיא שרה חלק מהשיר "נבראתי לך" זה היה מדהים בעיני ולא רחוק ממני ישבה מישהי שהיתה כמעט בגיל של סבתא שלי... אחדות משפחתית אמרתי?

שעתיים וחצי של שירה נטו, שעתיים וחצי (!) ברצף בלי הפסקה, בלי לקחת אויר, בלי דיבורים באמצע, שיר אחרי שיר אחרי שיר, הפקה מתוקתקת, הכל מושלם, והוא איש אחד עם אנרגיות שלא ראיתי כבר הרבה זמן, מעמיד קהל של אלפים על הרגליים ונדמה שכולם היו מוכנים לתת בשבילו הכל. פשוט הכל. חשבתי שאם הוא היה ממשיך ושר את כל השירים שלו, היינו בטח מגיעים לבוקר... ונראה שהוא בכלל לא מתעייף, וגם אנחנו לא.

אז מה אומר? קיסריה תמיד משאירה אותי נפעמת והפעם יותר מתמיד. איש אחד שמסמל כל כך הרבה ונותן כל כך הרבה, עכשיו אני לא נדהמת להבין איך אנשים משלמים 200 ש"ח להופעה שלו בזאפה, בכל שבוע, והכרטיסים נחטפים, מדהים. ואתם יודעים מה? מגיע לו.

לפני כמה חודשים פגשתי את דני רובס אצלנו במשרד, הוא בא לדבר על השיר החדש שלו, ברגעים הראשונים זה נראה לי מוזר, דני רובס עם שיר חדש? כששאלתי אמרו לי "ברור, לא מפסיקים להשמיע אותו, איפה את חיה?!" ואז הבנתי שאלו הדברים שאני מפספסת כשאני לא מקשיבה לרדיו ולא יודעת באמת מהם הלהיטים החדשים.

זה ריגש אותי לדעת שיש לו להיט חדש, למרות שכששמעתי אותו לראשונה, אז באולפן שלנו, הוא נשמע לי מוכר, הוא נשמע בדיוק כמו דני רובס מלפני שנים, אותו אחד שהקלטת שלו התנגנה אצלי בטייפ בלי הפסקה, כל כך רחוק. מאז הוא נעלם ועכשיו הנה, הוא שוב חזר כאילו מאותה נקודה בה הוא נעלם, לא השתנה כלום. אני מחבבת את דני רובס, הוא איש מאוד מיוחד, נעים, מצחיק, כזה שמתסכל בגובה העינים בלי פוזות מיותרות. יש בו משהו שעושה לך חשק להיות חבר שלו.

בערב של אותו היום פגשתי אותו שוב בהופעת הבכורה של אוהדי ואז נזכרתי שהפעם הראשונה שפגשתי את אוהד פנים מול פנים היתה בהופעה שלו ביחד עם דני רובס בפסטיבל הפסנתר בסוזן דלל לפני שנים.

מאז פגשתי אותו עוד פעמים ספורות באירועים שונים ואתמול.. אתמול הייתי בהופעה שלו. מזמן כבר רציתי לעשות את זה, אבל לא כל כך יצא והשבוע הנוכחי היה כל כך מוטרף שאפילו לא מצאתי את הזמן להזכר שאני רוצה ללכת. אתמול בערב מצאתי את עצמי בבית לבד, אחרי שחברה שקבעתי איתה לסרט וארוחת ערב הבריזה לי ברגע האחרון, בעודי מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה משתעממת תוך כדי, קיבלתי טלפון מחברה שלא פגשתי מליון זמן "אני מדלגת שניה על שיחת החולין, תגידי, בא לך לבוא להופעה של דני רובס היום?" אמרה במהירות "אהממ.. כן, למה לא? ממילא אין לי מה לעשות, אני לא בטוחה שיש כרטיסים, ההופעה מתחילה עוד שעתיים.." עניתי "יש כרטיסים, אני מזמינה, אבוא לאסוף אותך עוד חצי שעה. קבענו?" ענתה באותו רצף דיבור "בטח קבענו, אני גרה באותה הדירה" עניתי בחיוך.

היתה הופעה כייפית, הזאפה היה מלא, השירים היו מוכרים וטובים, וגם השירים החדשים מהדיסק החדש נשמעו מספיק מוכרים כדי לזמזם אותם. האווירה בזאפה מדהימה כמו תמיד, האנרגיות טובות והמוסיקה.. אין כמו המוסיקה לנשמה. אז נכון, הוא לא מרגש אותי כמו א' אבל נהניתי וגם זה חשוב. מאוד!

עוד שעתיים אהיה במרומי האמפי של קיסריה, להופעה אחרת לגמרי (פרטים בהמשך).

כן, הקיץ הזה סומן אצלי כקיץ של הופעות (הבילוי האהוב עליי ביותר!), הכרכרה דוהרת, מי שמתחשק לו להצטרף אליי מוזמן לקפוץ, אני שמחה לכל חברה טובה וכמעט ולא מסרבת להופעה.

והנה תראו משהו חדש מתחיל, משפט שאני מאוד מתחברת אליו בתקופה האחרונה.

שבוע טוב!