תמיד שנאתי לנסוע במונית, לא אהבתי את הקטע הזה. לא לעצור את המונית, לא לנסוע והכי שנאתי את הצורך הבלתי נדלה של נהגי מוניות - לדבר איתך. אני יכולה להבין למה, אבל בחיי שזה הדבר האחרון שאני רוצה. תנו לי להגיע ליעד שלי בשלווה, מבלי לנהל שיחת חולין עם מישהו שאני לא מכירה, על נושאים שלא מעניינים אותי בכלל.

וגם יש את הקטע הזה של להזמין מונית, לא פעם יצא לי לריב עם האנשים שיושבים שם בצד השני ומארגנים את הזמן של נהגי המוניות. במיוחד בתל אביב, מאוד קשה להזמין מונית לזמן שצריך, ואם מצליחים אז היא אף פעם לא מגיעה בזמן (לפחות מהנסיון שלי). מעצבן.

תמיד חלמתי למצוא נהג פרטי, כזה שאוכל להזמין אותו כשאצטרך, כזה שלא יהיה אכפת לי להקשיב לו בדרך ולשתף אותו בדברים, כזה שאפשר לנהל איתו שיחה, כזה שאפשר לסמוך עליו, כזה שיהפוך את הנסיעה למשהו נעים ולא מעיק, למשהו שלא יגרום לי לרצות לקפוץ החוצה מהמונית באמצע הדרך או לחילופין להתפלל שיגיע כבר ומהר.

יום אחד מצאתי אותו. את דודי (המכונה: דודי התותח). נהג המונית הפרטי שלי. פשוט מהמם. הוא עמד שם עם המונית המפוארת שלו, בפתח קניון גבעתיים וחיכה לי. ומאז החיים שלי לא אותו הדבר.

הוא אדיב, נחמד, אינטיליגנט, בחור צעיר שאפשר לנהל איתו שיחה נעימה. איכפתי ואחראי, שמגיע תמיד בזמן (והרבה פעמים הרבה לפני הזמן ומחכה לי), לא מעיק, לא מציק, נותן שירות מדהים, באמת. והמונית שלו הכי נוחה בעולם, בחיי. מרווחת, נקיה, הופכת את הנסיעה למשהו טוב טוב.

אז נכון שאני בזמן האחרון מרשה לעצמי לנסוע יותר במוניות מאשר פעם, כי על נוחות ואיכות חיים אסור להתפשר אבל... דם לזה יש מחיר ואתם יודעים מה, זה הרבה יותר טוב מאוטו ובינינו הרבה יותר זול בסופו של דבר ועם שירות כזה... בשביל מה לי להתאמץ?

בקיצור, אני מאוהבת!

זו הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ החדש של נינט, היום, ופשוט לא יכולתי. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, לא יכולתי לשיר ביחד איתה, לא יכולתי לחשוב, הופנטתי לחלוטין. לא משנה מה אומרים עליה, לא חשוב כמה מנסים לסכל את התופעה, בעיני היא מדהימה והזמן רק עושה לה יותר טוב.

קראתי עכשיו ביקורת על הקליפ החדש:

"כולנו רוצים לראות כמה שיותר מנינט, להציץ לה, לגלות כיצד היא נראית במקומות הפרטיים ביותר. תמר קרוון מטיחה בפנינו את יצר המציצנות הזה, ומגישה לנו את טייב חשופה – בסביבה ביתית, נקייה מצבעים, מתנועות וממחוות עד כדי אי נוחות. לאחר כדקה העין מצפה להתרחשויות חיצוניות, לגירויים, לתנועות חדות ולדם על הקירות, כמו אלו שראינו ב"היא יודעת". אין ספק שהפורמט הסטאטי הזה חושף הרבה יותר מנינט מכפי שהתרגלנו לראות בין עדשות הפפראצי או בפרסומות. ההתמקדות האיטית בדמותה מאפשרת לה לחשוף עומק ומבע, דרך ניואנסים דקים מצליחות הבמאית והזמרת להעביר את עוצמות השיר. הקליפ משרת היטב את נינט, ששואפת להציג את עצמה כיוצרת ולא רק כמותג." (סנונית ליס, נענע)

אני מזדהה עם כל מילה. ראיתי את הקליפ שוב ואכן האיטיות חושפת אותה יותר, מעצימה את השיר (עם הביצוע המדהים גם ככה) ומביאה נינט אחרת. אהבתי. מאוד. ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)

משהו מוזר קורה עם התקשורת שלי עם אנשים, בשבועיים האחרונים. כמות האנרגיה שאני משקיעה בתקשורת בינאישית היא לא פרופרציונלית לשום דבר שאני מכירה, דברים ממש מוזרים קורים. כשחשבתי לשבת ולכתוב על זה, פתאום נפל לי האסימון - יכול להיות שמרקורי נמצא בנסיגה?

לא הצלחתי למצוא שום חיווי לזה, שומדבר שמאשר את העובדה שמרקורי בנסיגה, אבל זוכרת תקופות אחרות כשזה קרה, לכן אני נוטה להאמין שגם עכשיו הוא קצת ברטרו, אחרת אין שום הסבר למה שעובר עליי בשבועות האחרונים. שום הסבר. לא שנסיגתו של מרקורי זה הסבר הגיוני, אבל כהיותי בת מזל תאומים, מזל הנשלט ע"י מרקורי, כוכב ששולט על התקשורת, ושולט על יכולת הדיבור ועל הצורה בה הדברים נאמרים ומובנים. אני מבינה שמבחינתי זה מספק, עכשיו הכל ברור. באמת דברים שאמרתי לא הובנו, התכוונתי למשהו אחר והתפרש אחרת, לא הצלחתי להשיג אנשים, לדבר איתם, להבין, לתקשר. דבר כל כך פשוט שופתאום נהיה כל כך קשה.

אייל:

שבוע שלם שאני מחפשת את אייל ולא מצליחה לתפוס אותו, לא בטלפון, לא ב- SMS לא במייל וזה מוזר, כי קבענו שנדבר לפני יום שני, הייתי חייבת לדבר איתו ולסגור את עניין הקורס, ולא הצלחתי. התעצבנתי, נעלבתי, הייתי חסרת אונים, איך זה יכול להיות? ביום ראשון בערב הוא התקשר. הסתבר שנמחקתי לו מהזכרון של הטלפון והוא לא זיהה את המספר שלי ורק אחרי שקרא את המייל הבין וישר התקשר. אחרי שסגרנו את ענין הקורס, קבענו להפגש בשבוע הבא... עדיין לא הצלחנו לסגור בדיוק מתי ואיפה..

יהודית:

ויהודית, שהתקשרה אליי ביום ראשון וככה בלי שבכלל אצפה שזה יגיע, התחילה להאשים אותי בדברים שכביכול קשורים אליי אבל בעצם קשורים אליה. ניסתה לנתח אותי, להראות לי שהיא יודעת יותר טוב ממני מה עובר עליי. צעקה, התעצבנה, ואחר כך אמרה שפגעתי בה. היתה שיחה ארוכה וקשה, שעה ארוכה של תהפוכות. כל מה שניסיתי להסביר לא נפל על אזניים קשובות, כמות האנרגיה שהשקעתי בשיחה איתה היתה מזעזעת! ובסוף הסתבר שהיא בסה"כ לא רצתה שאעזוב את הקורס (את זה הבנתי אחר כך מאייל, כי היא התקשרה אליו). אני לא זוכרת שניהלתי שיחה כזו הזויה וקשה. מעולם.

הורות אחרת:

גם עם האשה מ"הורות אחרת" אני לא מצליחה לתקשר. אנחנו משאירות הודעות אחת לשניה בלי באמת לדבר. היתה לנו שיחה אחת בה קבענו להפגש ומאז... זה לא קורה. אנחנו לא מצליחות לדבר (חוץ מלהשאיר הודעות אחת במזכירה הטלפונית של השניה). ובינתיים זה מותיר אותי עם מחשבות.. אולי אני לא צריכה להפגש איתה בכלל?

יוני:

עם יוני הייתי ממש לא נחמדה וסגרתי את הסיפור בינינו. יכולתי לעשות את זה אחרת, אבל לא עשיתי. בטעות לא קראתי בעיון את המייל האחרון שהוא שלח לי, התעצבנתי ושלחתי לו מייל תוקפני ומאז נעלמו עקבותיו ואני לא מאשימה אותו. בינינו, זו היתה המטרה, אבל אחר כך כשקראתי אותו שוב, הבנתי שהוא לא כתב מתוך כעס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. סתם מעצבן אותי שלפעמים אני לא עומדת במה שאני דורשת מאחרים. זה מרקורי אשם! בחיי.

שולי:

שולי נעלמה לי כבר שבועיים או אפילו יותר, אני לא מצליחה לתפוס אותה. נעלמה. אחרי שהיינו מדברות כמעט כל יום, נפגשות, מבלות, פתאום כלום. נאדה. היום הצלחתי סופסוף לתפוס אותה. לא שאלתי אותה לאן היא  נעלמה, לא כעסתי, כנראה שגם אני נעלמתי קצת. העיקר שהיא חזרה.

החברה שלי:

מהפוסט הקודם, שהתעצבנה שלא שיתפתי אותה במשהו ששיתפתי בו אנשים אחרים. והכל בגלל שידעתי שהיא שופטת אותי על זה. והאמת, שיתפתי אותה ראשונה, היא פשוט בחרה לעבור נושא ולא להתייחס. זה מעצבן, זה מעליב, זה לא לענין. חשבתי שאני יכולה לחיות עם זה, אבל לא. ואז היא "התנגחה" בי ואני עייפה מזה, אין לי כח להתאמץ להסתיר ממנה דברים, אין לי כח להתמודד איתה (זו לא פעם ראשונה), אין לי כח לחשוב לפני שאני מדברת איתה, אני רוצה להיות אני וזה קשה איתה. והכי מבאס זה שהיא חברה טובה. לא דיברתי איתה אתמול וגם לא היום, אני מנסה לחשוב איך להתמודד עם זה. מצד אחד אני אוהבת אותה ואני רוצה שהחברות המדהימה תתחזק ומצד שני, אין לי כח לסלוח לה כל הזמן ולחכות למכה הבאה, אני חייבת לעשות עם זה משהו. היא מרשה לעצמה ואני לא נכנסת איתה לריבים. אוף.

הסלולרי:

בטלפון הסלולרי שלי יש הודעה שהשארתי לכל מי שמתקשר, שעדיף לשלוח לי SMS מאשר להשאיר הודעה קולית. כי ככה אני, שונאת הודעות קוליות, זה מנג'ס לבדוק אותן, בעיקר כשזה קורה באמצע יום עבודה עמוס ולסמס זה הרבה יותר קל. כבר יותר משבוע שאנשים משאירים לי הודעות קוליות כאילו אין מחר. זה הזוי. אני מקשיבה להודעות קוליות פעם ביום-יומיים, למה אף אחד לא מקשיב להודעה שלי? אה.. מרקורי?

אוהדי:

בין לבין כל הקצרים בתקשורת שהיו לי בזמן האחרון, דווקא קשר אחד הפתיע לטובה. כבר יותר משבוע שאני מדברת עם אוהדי כל יום (!) מעולם זה לא קרה, זה תמיד מאוד נקודתי, שיחה פה שיחה שם, והשבוע הוא קצת נפתח, הרבה חייך, היה מגניב! יש משהו בחיבור שלי איתו שעושה לי ממש טוב (ולא אכפת לי מה אנשים אומרים/חושבים/שופטים), למרות שזה גורם לי לפעמים לחיכוכים עם אנשים קרובים, למרות שאני משתדלת לשמור את זה לעצמי (והרבה פעמים זה כל כך קשה!!). אז בין כל ערימת התקשורת הלקויה שהיתה לי השבוע עם אנשים סביבי, דווקא איתו הצלחתי לתקשר הכי טוב השבוע. ואתם יודעים מה? זה היה שווה את כל הקצרים בתקשורת שעברתי בדרך.

שבוע טוב

אל תשפטי אותי על מי שאני ועל מה שאני.

אל תבקרי אותי על דברים שאני עושה.

אל תתנהגי כאילו את מפרגנת לי כשבפנים מרגישה משהו אחר.

אל תגידי לי משהו אחד ותחשבי עליי משהו אחר.

אל תחשבי עליי דברים ביקורתיים כשאני עושה את הבחירות שלי בחיים.

אל תדברי עלי עם אחרים ותגידי להם דברים שאת לא מעזה להגיד לי בפנים.

אל תחשבי שאני כמוך. אני אדם אחר, אני חושבת אחרת, אני מתנהגת אחרת, אני עושה דברים שכנראה לא תעשי בחיים, אני בוחרת בחירות אחרות. וזה בסדר.

אל תתנהגי רגיל כאילו לא קרה כלום, אחרי שאת מחליטה לכעוס עליי.

אל תשפטי אותי על משהו אחד רק בגלל שזה לא נראה לך.

אל תבקרי אותי גם אם את חושבת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה.

אל תחשבי עליי דברים קשים רק בגלל שמשהו שעשיתי לא נראה לך שמתאים למי שאני.

אל תחפשי סיבות לכעוס עליי, להתעצבן, להתנפל, לצאת משליטה, רק בגלל שאני מספיק חזקה להדוף אותך.

אל תגרמי לי לשקול מילים בכל פעם שאני רוצה לומר, לעשות, להיות.

תני לי להיות מי שאני, לעשות מה שבא לי, להגיד כל מה שאני חושבת, להתנהג איך שמתחשק לי. תני לי להיות לידך בלי מסיכות ולדעת שאת לא שופטת אותי גם אם בעינייך עשיתי בחירות לא טובות.

תהיי חברה.

"מה קרה שאת כל כך עייפה? מה עשית אתמול?" שאל אותי הבוקר נהג המונית הפרטי שלי.

"הייתי בהופעה של קובי אפללו"

"מה? את שומעת מזרחית?" שאל בתמיהה

ועד לרגע שהוא אמר את זה, לא חשבתי ככה על המוסיקה של קובי אפללו "אני לא בררנית במוסיקה ולא מתייגת, מה שאני מתחברת ואוהבת לשמוע, אני שומעת והולכת להופעות" עניתי והעפתי מבט על הצג של הרדיו שלו, גלגל"צ כמובן, כמו תמיד.

"שמעתי פעם שירים שלו, אני לא שומע מזרחית"

חייכתי, זה מצחיק לשמוע את זה מנהג מונית, אבל זו עוד סטיגמה בעצם "כן אני יודעת, אתה שומע רק גלגל"צ..." השבתי בהקנטה.

"אם כבר מזרחי, אז רק אייל גולן! יש לו קול מדהים"

עאלק לא שומע מזרחית, חייכתי בלב "יש לו באמת קול מדהים ואפילו כמה שירים טובים"

"נכון"

אתמול הייתי בהופעה של קובי אפללו, יחד עם החברים שלי (תודה!) היה מדהים. אדם ששר מתוך הנשמה אל תוך הנשמה ועם סיפור חיים מקסים, בין השירים הוא נתן גם מופע סטנדאפ עם סיפורים מהחיים. היה מצחיק, מרגש, מהנה. עד היום בבוקר בכלל לא חשבתי על זה שקובי אפללו שר מוסיקה מזרחית, מה זה בעצם מוסיקה מזרחית? היום הגבול הוא כל כך דק. אז ברור שהמוסיקה של אבי ביטר היא מזרחית כבדה, אבל שרית חדד? וקובי אפללו? ושלומי שבת? זה יותר ישראלי אמיתי, לא?

אני גדלתי בבית על זהר ארגוב (המלך), כבר מגיל קטן הוא התנגן לנו בבית בלי הפסקה, יחד עם פריד אל אטרש ואום כולתום והאמת, אני דיי אוהבת את זה, באמת לא מתייגת מוסיקה ומקשיבה בעיקר למה שנעים לי באוזן ומתחבר לי לנשמה וזה מצחיק אותי שאנשים עושים את ההפרדה הזו "אני לא שומע מזרחית!" אולי אם הם היו מנסים, היו מגלים עולם חדש? שמחה, עצב, רגש (פתאום אני מדמיינת את אוהדי שר מזרחית, זה מצחיק :-)).

בקיצור, זה מה שהלב שלי בחר. מומלץ בחום!

זו הפעם ראשונה שאני יושבת בקפה ביאליק. אני מכירה את הקפה הזה כבר שנים אבל מעולם לא יצא לי לשבת שם, אבל האיש שכבר גרם לי לעשות לא מעט דברים בפעם הראשונה, הופיע שם אתמול בערב. ואיך אני יכולה לסרב לו?

בחום של שמונים מעלות בצל, במקום קטן (פיצפון!), צפוף ומחניק, הוא עמד שם במופע פסנתר מיוחד. (פסנתר עאלק, שלא תחשבו שהיה שם פסנתר כנף מהודר (כי אני כן חשבתי שזה מה שיהיה... אבל מי שמכיר, יודע שפסנתר כנף אחד שם ואין מקום לשום דבר אחר...), בסה"כ פסנתר הקלידים הצמוד שלו), ישב שם בצפיפות על משהו שנקרא 'במה' מדרגה של עשרה סנטימטר שכדי לעלות עליה הוא היה צריך להדחף בין שולחן עמוס באוכל (שכמעט נפל) לעמדת הקלידים. זו היתה ההופעה הכי צמודה והכי קרובה שאני זוכרת, כאילו הופיע אצלי בסלון, ממש במרחק נגיעה. ישבנו על הבר אז היינו ממש בגובה העיניים מולו, אם הוא היה מושיט את היד לעברי, הייתי מצליחה ללחוץ לו אותה ככה בלי להתאמץ. המצלמה שלי הכי נהנתה מהקירבה, הזום שלה הצליח לצלם לו אפילו את הסתימות בשיניים

מופע אינטימי, עם הבדיחות המוכרות, עם שירים מוכרים וגם לא מעט חומרים חדשים. באווירה אישית של חום אימים מעורבב טוב טוב עם זיעה נוטפת, הרבה צחוקים ומוסיקה משובחת! היה שווה, מרגש, אינטימי ומדהים.

יש משהו באיש הזה שנוגע לי בבפנים של הבטן, משהו שאני לא מכירה מאומנים אחרים ואולי זה בגלל שאני מכירה אותו יותר קרוב ממה שאני מכירה אחרים, אולי בגלל שהתחברתי אליו ועם סיפור חייו והדרך בה הוא מתנהל בחיים ואולי... אולי זה פשוט החיבוק שלו.

יאללה תביא חיבוק

אני מזיע בטירוף

עכשיו אתה אומר לי? אחרי שכבר דפקת לי חיבוק?

(מחייך במבוכה)

אל תדאג, אני לא פוחדת מקצת זיעה מלוחה

בחיים שלי לא הזעתי ככה! חבל..

כן היה חום מטורף, אבל זה לא הפריע להופעה, היה שווה כמו תמיד

כן, היה שונה היום, פעם ראשונה שאני מופיע כאן

נכון, היה ממש שונה, אבל שונה טוב

בטח טוב, אני שוקל לעשות פה הופעה פעם בכמה זמן, לבדוק חומרים חדשים על קהל. מה את אומרת?

זה אחלה רעיון! מבטיחה להגיע

טוב את לא נחשבת, בטח מכירה כבר את כל החומרים החדשים...

האמת שכן, אבל מה 'כפת לך? מבטיחה למחוא כפיים ולצעוק קריאות ביניים ואפילו לשרוק

אה, זאת את?

כן אבל אל תגלה לאף אחד..

מבטיח!

יאללה יקירי אני עפה, תביא חיבוק זיעה אחרון

תודה! ביי מותק

ביי ביי

נפגשתי אתמול עם המומחה, אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. זה לא שהוא לא רצה, זה פשוט לא יצא. והאמת, בינינו, לא באמת רציתי שמישהו אחר ייגע בי אחרי שאתה נגעת בי, הרגשתי שאני לא יכולה. למרות שידעתי שאתה בטח נוגע בה גם אחרי שנגעת בי ובפנים עמוק אני בטוחה שאתה נוגע בה אחרת מאז. משהו קרה שם. לשנינו.

אז נפגשתי אתמול עם המומחה, אחרי שעשיתי איתו סקס כבר עשרות פעמים והוא, מתוקף היותו מומחה, הצליח להפעיל את גופי ולגלות לי דברים שאפילו אני לא ידעתי שהגוף שלי יודע, מגיב, מרגיש. זה ברור שאף פעם לא הגעתי לאורגזמות כמו האורגזמות שהמומחה מצליח להוציא ממני, מעולם הגוף שלי לא רעד כל כך אחרי אורגזמה, כמו שהוא רועד תחת ידיו ואצבעותיו. כמו שהוא למד לרעוד תחת אצבעותיך אחרי שלימדתי אותך איך לגעת בי.

כן נפגשתי אתמול עם המומחה, התחברנו מיד וכרגיל, אבל התשוקה היתה שונה. כשהוא נישק אותי רציתי לטעום את הלשון שלך, כשהוא נגע בי עצמתי עיניים ונזכרתי במגע שלך, כשהוא ליקק את כל גופי, רציתי אותך! ואחרי שרשרת האורגזמות הראשונה הגוף שלי לא רעד. הוא נדם. כמה התנשפויות והכל נרגע. מהר מדי. "הכל בסדר?" הוא שאל ואני הינהנתי כאילו לא יכולתי לדבר, כאילו הנשימה לא חזרה אליי עדיין, אבל אתה יודע שברגע הזה רק רציתי אותך, רציתי שאתה תשאל אם הכל בסדר, רציתי שתחבק אותי כמו שאתה עושה תמיד אחרי שאני גומרת כשהגוף שלי רועד בלי שליטה דקות ארוכות. רציתי אותך.

נכון נפגשתי אתמול עם המומחה, ואחרי שהוא גמר ושכבנו ככה ערומים במיטה, שותקים, מסדירים את הנשימה, נוגעים נגיעות קטנות ונעימות, רציתי ללכת. התרוממתי ואז הוא משך אותי אליו בזרוע חזקה, בעיניים עצומות אסף אותי אליו וחיבק אותי חיבוק ארוך, עטף אותי, בלי מילים. היה משהו בחיבוק הזה שנתן לי להרגיש בטוחה, שברירית בתוך זרועות איתנות, דקות ארוכות. היה משהו בחיבור הזה שגרם לי להרגיש שאני איתך.

נפגשתי אתמול עם המומחה ובעצם... בעצם רציתי להפגש איתך.

"... הייתי רוצה לפגוש אותך איזה יום. הייתי רוצה לשבת איתך על החול מול המים הגדולים. הייתי רוצה שתספרי על כל המאהבים שהיו לך. היפים, האמיצים, המצחיקים, העייפים, הנשואים, הגבוהים, האכזריים, העצובים ובעיקר, על המרתקים שבהם. הייתי רוצה שתספרי לי על המשפחה שלך, אחים, הורים והאהבות שלהם... ועל המשפחה שאת רוצה או לא רוצה להקים.

ועל העבודה שלך, יש חבר'ה טובים? יש נחשים ועקרבים? יש מועמדים לקשר...? ומי היה איתך בסיני? ואולי גם בכנרת? ואולי אתמול בלילה?..."

אני אוהבת שסקרנים לגביי. מאוד אוהבת.

שבת שלום

בתקופה האחרונה לאט לאט מחלחלת לה ההחלטה, עכשיו כשעברו קצת יותר משלושים ותשע שנים שלי בעולם הזה, הביולוגי שלי לא עוצר ומתקתק בקול רם יותר. אני מכירה אותו, את הביולוגי שלי, אני מנהלת איתו שיחות כבר שנים. עד לא מזמן הרגשתי שהוא האויב הכי גדול שלי, אבל לאחרונה הפכנו חברים. הבנתי שאין מה להלחם בו, הוא שם ויש סיבה לכך שהוא שם. היום הגיע הזמן להבין את זה, להשלים עם זה ולפעול.

דברים לאט לאט מתגבשים לי בראש, אני לא רוצה להרחיב את הדיבור על זה עד שלא אהיה שלמה וסגורה עם ההחלטה וההתקדמות. בינתיים החלטתי להתחיל לתעד כדי שפעם בעתיד אוכל להכנס לכאן ולהזכר ברגעים המשמעותיים האלו, ברגעים בהם החלטתי לממש את זכות האמהות.

בתקופה האחרונה אני מגלגלת לי בראש את האפשרויות, מדברת על זה, מנסה לגבש החלטה שתהיה הכי נכונה בשבילי. כבר לא פוחדת כמו פעם, מגיעה למקום הזה בטוחה יותר מתמיד, מתרגשת מהרעיון.

היום עשיתי את הצעד הראשון, היום עברתי משלב המחשבה לשלב העשייה. הרמתי טלפון להורות אחרת, השארתי הודעה, בשבוע הבא הם בטח יתקשרו ונתקדם משם. בהצלחה!

הכל בסדר איתו. הוא התנצל וביקש סליחה. סלחתי. היתה שיחה מוזרה, אמר שעוד יומיים הוא יחזור לעצמו ואליי, אני לא בטוחה שאני באמת רוצה שזה יקרה, שהוא יחזור אליי. בימי הציפייה עברתי עם עצמי תהליך של התפרדות, ואני מרגישה שזה באמת הדבר הנכון לעשות בקשר שלנו. ומצד שני הפיתוי, הו הפיתוי להרגיש שוב את התחושות המדהימות.

טוב, עכשיו אני מבולבלת אבל הרבה יותר רגועה. נראה מה יוליד היום הבא.