ג'אמפר / Jumper

ביקורת סרט

יש מעין הסכמה בספרות האמריקאית שברגע שאתה מקבל כוח-על, לא משנה איזה, נפתחות בפניך 2 אופציות בלבד: להציל בעזרתו אנשים, או לפנות לצד האפל. ג'אמפר, סרטו האחרון של דאג לימאן (מר וגיברת סמית'), בוחר להראות את מה שלדעתו האישית בן-אדם שפוי היה עושה לו היה מקבל כוח-על: משתמש בו לטובתו האישית.

בסרט משחק היידן כריסטיאן את דיוויד. רבע השעה הראשונה של הסרט מופנית להראות את דיוויד בימי התיכון, שם לומד הצופה כי דיוויד לא היה תלמיד מקובל ואהוד במיוחד. עקב תקרית באגם הקרח הקפוא, מגלה דיוויד כי יש ברשותו את היכולת להשתגר לכל מקום שרק ירצה, ולכן הוא עוזב את הלימודים ואת עירו כדי לחיות את החיים האמיתיים (לא לפני שהוא פורץ לכמה בנקים). כמה שנים לאחר מכן, דיוויד הוא טיפוס אחר לגמרי החי לו בפנטהאוז בניו-יורק, מתחיל עם בחורות בלונדון, גולש באיי פיג'י, משתזף על הספינקס במצרים או סתם עומד בלי סיבה על הביג-בן. את הדרך מהטלוויזיה למקרר ובחזרה הוא עושה באותה השנייה שלוקח לכם למצמץ, ושלא לדבר על העובדה כי אין יותר צורך להשתמש בדלתות.

אבל שעה וחצי של סרט על מישהו שמטייל בעולם אפשר לראות גם בערוץ "החיים הטובים". התפנית מגיעה כאשר דיוויד מגלה כי סמואל ל' ג'קסון רוצה להרוג אותו, ולא רק אותו - את כל הפריקים האחרים שיכולים להשתגר ממקום למקום. מחיי תענוגות למרדף חובק עולם כנגד השעון - ככה סרט אקשן צריך להיראות. רק שלצערי הוא סובל ממספר בעיות שגורעות מההנאה. הרעיון עצמו מדליק, אבל העריכה של הסרט סובלת מהרבה בעיות ודילוגים שמעט מבלבלים בשלב מסויים. בחלקים מתקדמים צריך לשים לב טוב טוב למה שמתרחש כי אחרת תלכו לאיבוד: "רגע, הוא הרגע היה בטוקיו, אז למה הוא פה...אה הוא חזר...רגע שוב נעלם...ולמה הוא במדבר עכשיו?".

נוסף על כך, לא טרחו התסריטאים לסגור את החורים העלילתיים, ויש כאלה הרבה. את המלחמה בין ה"ג'אמפרים" לבין אלה שרודפים אחריהם מסבירים במספר שורות ונותנים לצופה להבין לבד שהכל תירוץ למכות. הדמויות האחרות מוסיפות לבלגן, וביניהן מילי, חברת ילדותו של דיוויד שהתפקיד העיקרי שלה הוא לתמוהה מה לכל השדים הולך פה, ולהסתבך אח"כ בצרות. אציין לשבח את ג'יימי בל שמשחק ג'אמפר אירי ומעט פרנואיד בשם גריפין. גריפין נראה הרבה יותר מתאים לשחק את הגיבור מאשר היידן כריסטיאן, בעיקר מפני שהוא בעסק מאז גיל 5, יודע מה הוא עושה ומוכן ללכת רחוק יותר.

אך רצה הגורל וקיבלנו את כריסטיאן, שהפעם היחידה שראיתי אותו משחק במקום אחר היה במלחמת הכוכבים. שם הוא גילם באופן משכנע מאוד נעל מדברת, אך הפעם הוא מעט יותר אנושי וחביב על הקהל (אבל רחוק מתפקיד אוסקר). סמואל ל' ג'קסון כרגיל גונב את ההצגה בתור הטיפוס הרע. לצערי הוא לא קיבל מספיק דקות מסך, והדמות שלו לא עוברת שום שינוי או הכרה. ברגע שרואים את הפנים הזועמות של ג'קסון על המסך, יודעים שמישהו הולך לחטוף בגדול.

אם נניח בצד את החורים העלילתיים, העריכה הקלוקלת והמשחק הלא תמיד משכנע, הרי שקיבלנו סרט אקשן חביב. הוא לא ארוך, יכול להעביר את הזמן ומכיל בתוכו התחלה, אמצע וסוף - כמו שסרט מהסוג הזה צריך להיות. אני מקווה שההפקה תפנים את ההערות ותיצור סרטי המשך, מפני שיש לכך פוטנציאל.

ציון סופי במדד איקס: 7

התמונות לקוחות מ-IMDB

הישרדות

האיים הקריביים

איך הולכת להיות הגרסא הישראלית של "הישרדות" שתעלה לראשונה בישראל 10 בשבת הקרובה? בומבסטית, לטוב ולרע. 

אם יש דבר אחד שלמדתי מהצפייה בפרק הראשון, זה לא להאמין לפרומואים. כי מי שחושב שיהיו פה חבורה של דוגמנים ודוגמניות שתקועים על אי ומתבכיינים על "אוי כמה רע לי" - צודק, אבל למחצה. נכון שבפורמט האמריקאי המקורי היו מתמודדים מאוכלוסיות שונות, אבל בערוץ 10 חסכו עבודה ולקחו אנשים מפערי גיל שונים. יש דוגמנים ודוגמניות, אבל להרבה מהמהתודדים יש רקע מסויים שמבדיל אותו מאחרים. ואולי התבכיינות לא חסרה פה, אבל נחישות יש מכל עבר.

כך למשל תפגשו את המורה לחינוך גופני לשעבר שלקח על עצמו את התואר "מנהיג", מה שמכעיס את שאר חברי הקבוצה. ותגחכו לנוכך השלומיאל הקבוצתי, ותפערו פה כשתגלו שבעצם הוא לא כזה שלומיאל. ושהגוליבר הענק שכולם ציפו ממנו להרבה יותר, הוא בעצם בטלן שלא תורם לקבוצה שום דבר. ואתם תהרהרו לנוכח הזאתי שהשאירה בבית תינוק בן שבעה חודשים, אבל למה אני מדבר על הקבוצות קודם? איך בעצם זה בנוי.

"הישרדות" הישראלית מתחילה כאשר המתמודדים נלקחים לאי לצורך "צילומי עיתונות", כאשר הם מאמינים שהתחרות האמיתית מתחילה רק בעוד 3 ימים. אך גיא זוארץ (בתור המנחה הלא-רע-בכלל) מספר לחרדתם כי הם נלקחים כבר עכשיו לתחרות, בלי שום הכנה מראש. הבעות הפנים של אלו שבאו בחליפות עבודה, בשמלות ערב ונעלי עקב שוות מיליון דולר. אחרי זה מחלק אותם גיא ל-2 קבוצות: ג'יבארו וסאבאנה (מקווה שלא טעיתי בהגייה), ומשם מספר להם על המשימה הראשונה: לקפוץ למים, לאסוף כמה שיותר חפצים מאיזושהי רפסודה, ולהגיע לאי.

נדמה לי שזה אחד הקטעים היותר משעשעים בפרק, בעיקר לחובבי ה-WWE, רק שפה המכות אמיתיות. המתמודדים רבים על סכינים, ואפילו תרנגולות (חיות ונושמות). הכל כדי לפתוח בפער על הקבוצה היריבה, וכדי שיהיה להם עם מה לשרוד. את כל המהלך מלווים קטעי ראיון עם המתמודדים, שמספרים על התחושות והמחשבות שלהם על מתמודדים אחרים. נשמע משעמם, אך זה די משעשע לשמוע אנשים קוראים אחד לשני "טמבל" וכאלה.

אוקיי, הגיעו לאי. בין לבין יש עוד משימה כמו קצרה שהיא למצוא ארגז מלא בדברים חיוניים, אבל מה שהכי כיף היה לראות זה הנסיון של 2 הקבוצות להרתיח אש, גם בשביל ההתחממות, וגם כי צריך לטהר את המים המזוהמים שמלאים ביתושים ("היתושים On the House" לפי דברי אחד המתודדים). לא אגלה לכם מה היו התוצאות, אך בוא נגיד שכבר בפרק הראשון ברור איזו קבוצה הולכת להיות בולטת ופייבוריטית יותר, ואיזו קבוצה שקועה בצרות עוד לפני שהתחרות האמיתית מתחילה.

בשונה משאר סדרות הריאליטי סטייל "סוף הדרך" המצויינת, הדגש הוא פחות על משימות ויותר על ההוואי הקבוצתי. כבר הספקתי לפתח סימפתיה עבור מתמודדים מסויימים, וגם מי שחושב שמדובר בהפקה זולה שמלאה ברמזים מיניים, יתמכר, ולא רק לבגדי-הים של הבּנות. ישראל 10 הצליחו להפתיע, הציפייה הארוכה השתלמה לה, ואני מקווה שישמרו על הרף הגבוה שהציב הפרק הראשון. כמעט חודשיים על האי, ורק שורד אחד. מי זה יהיה? ערוץ 10.

ציון סופי במדד איקס: 9

*התמונות לקוחות מ-NANA10

הרובוטריקים / Transformers

באיחור קל ראיתי סוף סוף את הסרט המבדובר של הרובוטריקים. הסיבה לאיחור נובעת ככל הנראה מהעובדה שמעולם לא ראיתי פרק בסדרה המיתולוגית, ואם כן ודאי שאני לא זוכר זאת. אף פעם לא הייתי חסיד של ז'אנר הרובוטים הגדולים והמדברים שנלחמים ברובוטים גדולים ומדברים אחרים. אך כל מי שפגשתי ושאל אילו מבין סרטי הקיץ ראיתי, עניתי 'ספיידרמן, הארי פוטר, מת לחיות, שעת שיא, שודדי הקר..."רגע, ואת הרובוטריקים ראית?". "לא" אמרתי בהשתמוממות, ולא ראיתי בכך דבר חטא. אך המבט בעיניים שלהם מסר לי 'לא ראית את הרובוטריקים, לא ראית כלום'. זו הייתה אחת מאותן פעמים ספורות בהן נכנעתי ללחץ חברתי, והרי אחד החוקים בדמוקרטיה הוא: אם הרוב קובע, הרוב ודאי צודק. אז זהו שכנראה שכחתי שבישראל הדמוקרטיה פועלת קצת אחרת, וגם במקרה של הרובוטריקים הבנתי, באיחור, כי לא רק שמדובר בסרט טראש מהסוג הנפוץ, אלא אחד הדרכים הכי טובות לבזבז שעתיים ורבע בחום יולי-אוגוסט.

הרובוטריקים (מי השיכור שחשב על השם הזה בעברית?) התחיל דווקא מבטיח. יש לנו בסיס צבאי אמריקאי בקטאר הנתון תחת מתקפת רובוטים מהחלל שבאו לחפש קוביה. יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות, אז אני יכול להסתדר עם סרט כזה. הו אז שמקטאר עברנו לתיכון אמריקאי, שם הכרנו את סאם מהשמו בגילומו של שיה להמהשמו שיחזור להטריד אותנו בקיץ הבא באינדיאנה ג'ונס 4. שיה מגלם נער אמריקאי מהסוג שמכונה אצל הגויים "לוזר", אבל הלוזר רוצה מכונית ובשביל לקבל אותה הוא מוכן למכור את המשקפיים של סבא רבה שלו. "זובי" צעקתי באותה סצינה, "תראו לנו מה קורה בקטאר". למרבה המזל אלוהים שמע את תחינתי והחיילים ששרדו את המתקפה בקטאר מפגינים עתה פטריוטיות אמריקאית מוגזמת. לא שיש לי בעיה עם פטריוטיות כזו, הרי ב'אפוקליפסה עכשיו' זה עבד מצויין, אבל מייקל ביי (במאי הסרט, ידוע כחבוב מאחורי ארמגדון) רצה לשים את הפטריוטיות במרכז, ואת הסיבות/גורמים/השלכות הוא שם בצד. הוא גם חשב שזה יהיה מצחיק להוסיף בדיחות באמצע הקרב, מה שהזכיר לי שאני לא רואה סרט מלחמה אלא מד"ב קלישאתי.

כל דמות ברובוטריקים היא שחור או לבן, אין צבעים באמצע. או שאתה טוב, או שאתה רע. או שאתה טיפש, או שאתה חכם. או שאתה אמיץ, או שאתה פחדן. או שאתה רובוט, או שאתה בן-אדם. או שאתה חנון, או שאתה כוסית-על. מייגן פוקס בתפקיד האחרון מעלה מספר שאלות ובראשן: מה היא קשורה? נכון, יש מספר סיטואציות קומיות בינה לבין סאם, אבל הסכמתי לראות את הסרט בגלל רובוטים, לא בגלל סרט נעורים סוג ב'. כשסוף סוף מוצגים לנו הרובוטריקים, מלבד שורה לכל רובוט כדי ליצור בידול, אין בינם הרבה חוצץ. כולם גושי מתכת מהלכים שיודעים לירות. בשלב מסויים כבר איבדתי את הפוקוס וקשה היה לעקוב מי זה מי, ואת מי לכל השדים אני אמור לעודד. אה כן, ויש עוד דמויות חוץ מרובוטים וחיילים. ממשלת ארצות הברית מפגינה אף היא פטריוטיות יתר (למה זה תמיד ארה"ב לוקחת על עצמה את האחריות להציל את העולם?) ונעזרת במפענת צפנים שהתפקיד שלה אינו מתקדם מעבר לזה שהיא חושדת שהצפנים באו מהחלל. אפילו להופעת האורח של הגרביים של נשיא ארה"ב הייתה יותר עומק.

הפסיכולוג אליו אני אלך בגיל 35 ודאי ימליץ לי להפסיק לראות הכל שחור ולהתמקד בדברים טובים. אז כן, יש 2 דברים טובים בסרט הזה: האפקטים וכתוביות הסיום. רואים בהחלט לאן תקציב הסרט הלך ברובו (מלבד לכיס של מייקל ביי), וזה למחלקת האפקטים המיוחדים. הרובוטים נראים משכנעים למדי בקרבות ומשתלבים יפה עם הנוף עד שקשה להאמין כי מדובר בפיסות מתכת שהתעוררו לחיים בעזרת פלאי המחשב. סרט שני, וכנראה גם שלישי, נמצאים במגירות הוליווד. כולי תקווה כי את תפקיד הבמאי יעבירו למישהו שלמד קולנוע לשם שינוי, ושאת הלקחים מהסרט הראשון ילמדו. אך מצד שני, מה כבר אפשר לחדש בסרט על רובוטים שרבים מכות? בסוף תמיד נתגעגע לבני אדם שעושים זאת, ואת זה אפשר לראות בחינם במהדורת החדשות.

ציון סופי במדד איקס: 5

*התמונות לקוחות מ-IMDB