היה פעם קיץ, ממש לפני שהמלחמה התחילה.

אני וג׳קי ישבנו ליד הנהר וצפינו באחים שלי משחקים קרוב מדי למים.

פעם האמנתי שזה נצח.

אבל בצד הזה של הנהר הימים עוברים מהר יותר מהלילות, אנחנו יושבים כל היום על הרצפה בדירה שלי ומחכים.

ג׳קי אומרת שהיא לא מפחדת מהמפלצת שמתחת לשטיח כי אין משהו שהיא יכולה לעשות לה שלא כבר קרה.

אני מזכיר לה אבל היא בטח יודעת, שמפלצות אורבות רק בחשיכה שבתוך הראש שלהן.

היא צוחקת קצת עד שהיא מפסיקה ואנחנו חוזרים לחכות.

זה כמו לשאול בלי מילים מתי חוזרים הביתה, זה מרגיש שכבר אין בי אוויר.

רגע לפני שהחושך מגיע אנחנו מחליטים לצאת לנהר.

פעם פחדתי שאף אחד לא ימצא אותי לעולם, היום אני נבהל מכל אחד שעובר לידי ברחוב.

כשאנחנו מתיישבים ליד הנהר אנחנו לא לבד.

יש שם אחד מהסוג שלך שמדבר מהלב, אני חושב שהוא עבר את הגשר לכאן למרות שזה לא היום הנכון.

זה לא נראה שהם מקשיבים לו כל כך אבל אני לא חושב שהוא שם לב, ובין הרעש של שאר האנשים אני פתאום מצליח לנשום.

אתה יודע, עברו כמה שניות או אולי אפילו לא מהרגע שפתחת את השער הקדמי של הבית שלי עד הרגע בו נכנסת לי ללב.

הלוואי וכל הדברים היו פשוטים כל כך.