הלב הממהר להפתח לפרחים הינו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים

ריפרוף עיתון, שיעול קל, ילדה מעצבנת שמתלהבת מהמצלמה שבפלאפון של אמא שלה, מצלמת אותה בכל פוזה אפשרית. מול הילדה יושב איש עם לפטופ, מעיין במסמכים, כותב כל מיני פרטים.

אישה מהודרת עם איפור כבד בלבוש תל אביבי מתלוננת שהיא מאחרת.

מישהי פוסעת, עוצרת, הרכבת ממשיכה לנוע, והיא מבקשת.. מתחננת. והמילים והמבט לא יוצאים לי מהראש.

האיש שיושב מול הילדה המעצבנת מוציא שקלים מהכיס, מביא לה, מפיל שקל, מרים וגם אותו מוסר לה.

האישה המגונדרת מוציאה עשירייה, היא אומרת להם תודה רבה ושאלוהים יברך אותם וממשיכה לקרון הבא.

האדון חוזר ללפטופ שלו, האישה ממשיכה להתלונן שהיא מאחרת, האיש שמולי מעביר דף בעיתון שלו, אחר קורא

ספר, והם כאילו חזרו לעניינם, לא לקחו את העניין בכלל ללב, כאילו העבירו, שכחו.

מה עדיף אני באמת לא יודעת, להביא כסף, מתוך רחמים, רצון לעזור ואז לחשוב שזהו עשיתי את שלי, ולחזור לעיסוקים שלי כאילו לא נתקלתי במסכנה הזו שכמותה יש רבים, [שאגב לדעתי לא אמורים להסתובב בין קרונות הרכבת ולבקש מאנשים נדבות.. וזה כבר פוליטיקה .. כבד מידי אחרי יום צבא ארוך] או להתעלם, לא להסתכל ולא לתת שם דבר.

כמוני.