"באמת???מי הרג אותו?" שאלתי
"אני" הוא אמר
שתקתי
"מה?"
"זה היה ערב אחד, שהוא חזר יותר שיכור מהרגיל, זה הפחיד אותי כל כך, שנאתי אותו, הוא לקח את החגורה שלו והתחיל להצליף באמא שלי, ואז הוא התקרב אליי ונזכרתי בשיחה עם המחנכת בכיתה, רצתי לכיוון החדר שלו, הוצאתי את האקדח מהמגירה ויצאתי לסלון. הוא עדין היה שם, כאילו חיכה לי..."
הוא לקח נשימה ארוכה
"והאקדח שלו גם היה בחוץ. 'תזרוק את זה!' הוא צעק עליי 'אני יהרוג אותך!' הוא צעק, לא הנחתי את האקדח, הוא ירה ביי...מההדף עפתי על הרצפה ויריתי בו גם, בום!לתוך הלב, קליעה למטרה.
הניצחון שלי"
דמעות היו לו בעיניים
"אל תבכה" חיבקתי אותו
"נשארה לי צלקת"
"מהכדור?"
"כן"
"תראה לי"
הוא הרים את החולצה והעביר את האצבע על הצלקת, היא הייתה בצד גופו הימני, באזור הבטן
"ואחרי זה מה קרה?" שאלתי
"כמובן שלא נכנסתי לכלא או משהו...שוחררתי. כי הייתי קטין אז אמרו שזו הייתה הגנה עצמית. היה לי קשה מאוד להתקבל לכיתת השוטרים, בעקבות המקרה הזה"
"אבל לבסוף כן התקבלת" נישקתי אותו על השפתיים
"כן..והודות לזה פגשתי אותך, את הדבר הכי טוב שקרה לי, וכשרצית להתנקם באנשים האלו, הבנתי בדיוק איך את מרגישה, הרגשת שנאה וכעס שעשו לך מה שעשו, כמו שאני הרגשתי לאבי, רציתי להרוג אותו, ועשיתי את זה, והאשמה רודפת אותי עד עכשיו, ולא רציתי שזה יקרה לך, לא רציתי שזה ירדוף אותך ויציק לך למשך כל החיים" דמעות נוספות החלו לרדת מהעיניים שלו
"סטיב.." חיבקתי אותו
הרגשתי את הכתפיים שלו רועדות
"אתה לא צריך להרגיש אשמה" לחשתי לו
"אני יודע, אבל אני עדין מרגיש"
"כל פעם שתרגיש רע, תתקשר אליי, אני יגיע הכי מהר שאני יכולה, אתה לא לבד."
"אני אוהב אותך" הוא לחש לי באוזן
"גם אני אותך"
נישקתי אותו, הדמעות התערבבו בנשיקה ויכולתי להרגיש את הכאב שלו.
עצרתי
"תזכור שאני תמיד איתך" אמרתי
הוא הנהן
"את יודעת שאת הראשונה שסיפרתי לה את זה?"
"באמת??זה לא טוב, שמרת את זה בבטן כל השנים האלה?!"
"לא הייתי מוכן לדבר על זה, גם עכשיו, אם לא הייתי מפחד שתעשי משהו שתתחרטי עליו לא הייתי מדבר על זה"
"סטיב, אני לא הולכת לעשות כלום, אבל רק בגלל שביקשת ממני"
"תודה" הוא אמר
ישבנו שם בשתיקה
"מה השעה?" הוא שאל פתאום
"9 וחצי" אמרתי
"יאלה קבעתי עם כמה חברים מהתחנה ללכת לאיזה בר"
"מה?לא!מה פתאום!אני לא לבושה" אמרתי
"מה הבעיה בג'ינס וחולצה?" הוא שאל
"הם לא מתאימים ליציאה עם החברים שלך..ליציאה הראשונה איתם אני לא רוצה שהם יחשבו שאני הומלסית או משהו"
"אם תבואי עם המכונית שלך זה הדבר האחרון שהם יחשבו" הוא צחק
"קרצייה!אתה בא איתי הביתה להחליף בגדים"
"לא נו באמת"
"סטיב, אם אתה תתווכח זה יעכב אותנו יותר, אז עדיף שתזרום וניסע כבר!"
"אוקי" הוא אמר
הגענו לבית שלי, אליעד פתח את הדלת
"תן לי לנחש" אליעד התחיל לדבר "אתה רוצה לצאת לאנשהו והיא חושבת שהבגדים שלה לא מתאימים?" אחי צחק
"נורא מצחיק אליעד!טוב סטיב הגיע הזמן באמת שתראה את החדר שלי" משכתי אותו למעלה
עלינו לחדר שלי, הוא חיכה בחוץ בזמן שהחלפתי בגדים
לבשתי ג'ינס צמוד וחולצה ורודה מכופתרת
כשיצאתי הוא בהה בי
"לא יפה לבהות" אמרתי
"לא יכולתי להתאפק" הוא אמר
"נו בוא כבר...אנחנו נאחר ואלה החברים שלך, לא שלי" אמרתי
"אז יאלה"
שילבתי את האצבעות שלי בשלו וירדנו למטה
"גבי" אבא קרא לי מהסלון
"כן?" שאלתי
"בואו רגע" הוא אמר
"בוא.." משכתי את סטיב
"לאן אתם יוצאים?" הוא שאל והסתכל על סטיב
"לבר" אמרתי
"מתי תחזרי?" הוא שאל
"לא יודעת אבא.." אמרתי
"טוב" הוא אמר ובזאת אישר לנו ללכת
"סטיב..." הוא קרא
"כן?" סטיב ענה
"תשמור עליה"
"כמו על החיים שלי" סטיב אמר ויצאנו מהבית
כשיצאנו הוא נשם לרווחה
"מה קרה??" צחקתי
"אני חושב שהוא שונא אותי" סטיב אמר
"אני חושבת שהוא דווקא אוהב אותך, הצלת את החיים של הבת שלו" אמרתי
"כן, אבל חודש לפני עצרתי אותו" הוא אמר
"סטיב לא נתחיל מחדש, אבא שלי יצטרך להתרגל אליך אם הוא ירצה ואם לא"
נסענו לבר
נכנסתי כשאני מחזיקה בחוזקה ביד של סטיב
"את מפחדת או משהו?" הוא שאל
"מהמקומות האלה?מאוד" אמרתי
"באמת?" הוא שאל
"כן, מאז ומתמיד" אמרתי
"אל תדאגי, אני שומר עליך"
"סטיב!" שלומי קרא מאחת הפינות באולם
"בואי" סטיב משך אותי אחריו
"שלום גבריאלה" שלומי אמר
"גבי, תקרא לי גבי" אמרתי
"אוקי..גבי" שלומי אמר "אה סטיב, גם דורון ושרית באים...וגם נועה ודן"
"מי?!" סטיב נראה כועס
"דורון ושרית...?" שלומי ספק אמר ספק שאל
"השניים.." סטיב אמר
"נועה ודן?"
"למה עשית את זה?!" סטיב צעק עליו ולקח אותו לצד
יש לי הרגשה שאני יודעת מי זו נועה,
ויש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
