ולא רק תל אביב, כל עיר אחרת. מחרפנת אותי.
ומה זאת אומרת מחרפנת?
פשוט אני לא מסוגלת להיות יותר מכמה שעות שם.
*תתכוננו לפוסט וידוי נלהב*
כן, אז למרות שידעתי זאת עוד משהייתי קטנה, אני מניחה שבא לי לעשות מין פוסט וידוי שכזה ולא לפחד להודות בפני קוראיי- אני נעמה, בחיים (בחיים!) לא אגור בעיר.
אני לעולם לא אהיה מסוגלת לחיות במקום כל כך המוני, עם המון כבישים ורעש ומכוניות צופרות, אוויר דחוס וסביבה צפופה. בכל פעם שאני בעיר אני מרגישה כאילו הכל סוגר עליי- הבניינים הרבים הנישאים מעל, הרחובות המסודרים מבחינתי כמו מבוך מסובך, האנשים הרבים המנוכרים שאני נבלעת ביניהם, כל המכניות הזאת והבלאגן שאני חשה כשאני שם. לחיות בעיר נראה לי כמו לחיות בסטרס תמידי, כשהכל חייב לרוץ מבלי לעצור שנייה לנשום. גם בלילה וגם ביום, כשאתה לא יודע איזה טיפוסים בדיוק נמצאים קרוב אליך. כשהכל זה רק כבישים כשאתה לא יכול ללכת ולא להרגיש מין הרגשה כזאת של הגבלה ולא חופשיות, כשאתה לא יכול להוציא את הכלב שלך לטיול בלי רצועה ועוד כל מיני דברים קטנים כאלה ואחרים.
הייתה לי מורה שאמרה שהיא מכירה מישהי שאם היא תגור בעיר אז גם היא לא תוכל שלא להכנס לשוק ולקפוא בכל פעם שהיא תצא לרחוב.
לא הייתי אומרת שיש לי פחד מעיר כן? (יש בכלל דבר כזה? עירופוביה?) אני בכל זאת מסוגלת להיות שם ואיכשהו (דגש על האיכשהו) מתמצאת במקום המסובך הזה, אבל אם זה יותר מדי זמן אני פשוט לא יכולה. למדתי את זה במיוחד במלחמת לבנון השנייה כשנתקעתי עשרה ימים אצל בני דודים בעיר, וכבר ביום השביעי בכיתי שבא לי הביתה- לקיבוץ, לסביבה הפתוחה, לאוויר הצח, לירוק והטבע (טבע אמיתי), ולשקט ולשלווה ולדממה, וללילות שבהם רואים את כל האורות מכובים ורק הצרצר מצרצר, לא שום קולות של מכוניות, ואנשים, והכלב שפשוט רץ לו בחופשיות ובשמחה בכביש ובדשא, ולבעלי החיים שנמצאים ליד כמו פרות וסוסים וחזירי בר, ולשטחי החקלאות במקום, ולאווירה ולאינטימיות הזאת של כולם מכירים את כולם בלי הניכור ועוד...
ויש אנשים (כמו בת דודה שלי) הגרים בעיר שלגמרי הפוך ממני, באים לבקר במושב או בקיבוץ ולא מסוגלים להשאר להרבה זמן. הם לא מסוגלים להתמודד עם השקט ומעדיפים את הרעש, את הסטרס וה"ללא הפסקה" הזה. ואני לא מבינה אותם. באמת שאני לא מבינה.
אבל אני מניחה שהכל עניין של הרגל ואופי.
_____________________________________
לנושא אחר-
הרבה פעמים קורה לי בבסיס שיש לי שעות שבהם אין לי מה לעשות. הרי אני עושה חמשושים ובמיוחד בערב כשאני עולה למגורים לפעמים יוצא שאני משתעממת מחוסר מעש, ואז יוצא שאני עושה דברים הזויים כדי להעביר את הזמן כמו- לקרוא חוברת ללימודי פסיכומטרי של השותפה.
אז לא מזמן אותה השותפה שמה לב להתנהגויות המוזרות ואמרה לי "נעמה, אם את מחפשת משהו לקרוא יש לי כאן ספר שאת אולי תאהבי."
היא הוציאה מהארון שלה ספר עבה שכותרתו "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר. זה מדע בדיוני, בטח שאני יאהב. (השותפה הזאת כבר מכירה אותי טוב!)
אף פעם לא קראתי אותו אבל ראיתי בהרבה בלוגים כאן שהוא מופיע תחת רשימת הספרים המומלצים שלהם. בגלל שאני סומכת על האנשים פה בישראבלוג שיש להם טעם טוב, וגם בגלל שבאמת היה לי משעמם וספר זאת אחלה דרך להעביר את הזמן אז התחלתי לקרוא אותו.
אבל עם הזמן הקריאה בספר עברה להיות יותר מסתם "להעביר את הזמן" והתחילה להיות גם על חשבון דברים אחרים כמו חדר כושר, שעות שינה, תוכניות טלוויזיה... מצאתי את עצמי קוראת לא רק בשביל שלא יהיה לי משעמם, אלא שהתחלתי להתאהב בספר הזה. כי באמת הכתיבה זרמה וסחפה אותי וגם הסיפור המעניין- בחור בשם הנרי הנוסע בזמן וחברתו קלייר, שאירועי החיים שלהם והקשר החזק ביניהם פרוס לכל אורך הספר, זה פשוט משך אותי. במיוחד השילוב בין מדע בדיוני ורומנטיקה, ועם מגע ריאליסטי הופך את הסיפור והקיטשיות שאולי עולה ממנו לאמינים. (לעומת דמדומים או הסוף של 'ההצהרה' ששם הקיטשיות הייתה דביקה ולא אמינה כמעט בכלל).
בתחילת כל קטע יש את התאריך ואת הגיל של הדמויות על מנת לעשות סדר מבחינת הזמן, כי בגלל שהדמות הראשית נוסעת בזמן אז זה לא מסודר באופן כרונולוגי. בכל זאת על הפרק הראשון יכולתי להתמצא וישר להכנס לתוך העלילה, היו כמה קטעים קצרים ולא ברורים בהתחלה אבל לקראת הסוף כשהכל מתחבר זה נעשה יותר ברור.
זה ספר שמתבקש לקרוא אותו פעם שנייה אבל אני לא חושבת שאעשה את זה כי עדיין לא בדיוק הצלחתי להתאושש ממנו. אני אומרת לכם, לולא הנטייה שלי לעשות לעצמי ספויילרים (גם באופן לא מכוון) אני לא יודעת איך הספר היה משפיע עליי בסוף. במובן הפשוט זהו ספר שמתאר חיים (ילדות, חתונה, ילדים, זיקנה..) לצד רומנטיקה ואהבה, (וכמובן מסע בזמן), אבל במובן העמוק יש שם הרבה יותר. אחרי קריאתו נכנסתי לשלל מחשבות פילוסופיות כגון הזמן, הגורל והחיים..
לא הייתי ממליצה לגיל 16 ומטה בגלל חלק מהתיאורים שם, אבל בהחלט שווה לקרוא.
אפרופו (חטיף מגעיל) ספרים, גיליתי שעדיין לא קראתי את הספר שנחשב כחובה לכל מי שאוהב את ז'אנר המדע הבדיוני- מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. *צקצוקצקצוק* (אבל ראיתי את הסרט!)
אז אתמול קניתי אותו. אקח אותו נראה לי לצבא לקרוא כדי להעביר את הזמן. (סביר להניח שגם הוא יבוא על חשבון דברים אחרים...)
______
אגב-
הייתי השבוע בכנס משתחררים! היה מרגש לפגוש פתאום אנשים מהטירונות. ולמרות החום הכבד ולמרות ההסתבכות שלי ושל חברות ברחבי תל אביב (ומכאן הקטע הנ"ל) היה די כיף.
וואו זה תמיד היה נראה לי רחוק הכנס הזה, אני זוכרת שהגעתי לבסיס בפעם הראשונה וחשבתי 'וואי עכשיו יהיו לי שנתיים להעביר כאן' ופתאום עכשיו נשארו לי רק 4 חודשים עד השחרור! איך הזמן התקצץ ככה, כאילו נסעתי קדימה בזמן או משהו... אולי גם אני כמו הנרי ^^ (אתם רואים עד כמה אני מושפעת? :/)
*עריכה*
-אנשים שהחושים הגבוהים שלהם נשגבים מבינתי:
אמא: "יש כאן ריח של נמלים מתות"
i rest my case
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמהנונה:]