פרק 11

ידיה עזבו במהירות את המזוודה ודמעה בודדה עשתה את דרכה מטה במורד לחיה.

היא טרחה לשווא, לביל כבר יש חברה.

היא הרימה חזרה את המזוודה והלכה לכיוון יצאת המלון עד שנתקעה במישהו.

"מצטערת" אמרה בקול רועד.

"זה בסדר" ענה הנער מבלי להסתכל עליה והיא המשיכה לדרכה.

רק לאחר מכן קלט מי אותה נערה "רגע! מרי-אן!" צעק הנער אחריה וזאת הסתובבה. חושפת פרצוף שחור מכל האיפור שנמרח לה.

"מרי-אן! זאת באמת את! מה את עושה פה? למה את בוכה?!" שאל הנער ורץ אליה. מחבק אותה בחום.

"טום!" בכתה היא לתוך זרועותיו המנחמות.

"היי.. מה קרה? מה את עושה פה בכלל?" הוא שאל, מנגב את דמעותיה.

"טום אני.. אני נזכרתי, בהכול! ו.. וטסתי מלונדון לפריז אבל כבר לא הייתם שם אז ביררתי איפה אתם ובאתי לפה כדי להגיד לכם שנזכרתי. שאני זוכרת" אמרה ופרצה בבכי מר.

"אבל זה נהדר! למה את בוכה?! בואי, אנחנו חייבים לספר לביל" הוא משך בידה והיא עצרה אותו.

"אני לא רוצה להפריע לו עם החברה שלו" אמרה היא.

"מה? איזו חברה?" טום גיחך, לפי מיטב ידיעתו ביל עדיין לא הצליח לשכוח ממרי-אן.

"ר-ראיתי אותו מ-מתנשק עם מישהי, ב-בגלל זה בכיתי" אמרה מרי-אן והתחילה לבכות שוב.

"שש.. אל תבכי" טום הרגיעה שוב "בואי, בואי איתי אני אראה לך שאין לו שום חברה" הוא אמר ומשך בידה לכיוון הבריכה.

שם הם ראו את ביל מתווכח עם אותה נערה, נערה שמשום מה נראתה מוכרת כל-כך.

"רייצ'ל?!" טום שאל מזועזע והשניים הסתכלו לכיוונו.

"הוו טום, כמה זמן לא ראיתי אותך. מי הקורבן עכשיו?" שאלה למראה בחורה המסתתרת מאחורי טום.

"אחח רייצ'ל, מתי תלמדי? הבחורה שמאחורי, היא של ביל" אמר טום בחיוך.

"שלי?" ביל לא הבין וטום זז מעט, חושף לעיניו את מרי-אן אשר השפילה את מבטה כמעט במיידי.

"מ-מרי-אן?!" רייצ'ל שאלה כלא מאמינה.

"אני עוד לא מתה" אמרה מרי-אן בביישנות.

"מרי-אן!" עיניו של ביל נצצו מרוב אושר "מ-מה את עושה פה? חשבתי שאת לא זוכרת" אמר הוא.

"אני כן" אמרה מרי-אן.

"אני לא מבין" אמר ביל.

"אני נזכרתי ו..ובאתי לספר לך אבל, ראיתי אותך עם רייצ'ל אז לא רציתי להפריע" הסבירה היא. אבל.. היא הייתה מוזרה, היא.. הייתה קרה. אך כל זה לא עניין את ביל, זה לא עצר אותו מלרוץ אליה ולעטוף אותה בעזרת זרועותיו.

זה לא עצר אותו מלחבק אותה חיבוק חם ואוהב, מכמעט למחוץ אותה.

"אני אוהב אותך" אמר לה והצמיד את שפתותיהם. מנשק אותה ברכות אך עם זאת בכל-כך הרבה אהבה.

זה הרגיש לה כל-כך לא נכון. היא בוגדת במאט. אבל היא לא יכלה לעצור את זה. למרות הכול, זה הרגיש לה כל-כך נכון.

כל האהבה שלה אליו מכל השנים שעברו, שבה והציפה אותה. היא העמיקה את הנשיקה. היא אהבה אותו כל-כך.

הם התנתקו בחיוך, עיניו של ביל שבו להאיר, חיוכו הפעם היה אמיתי.

"שיט!" טום אמר לפתע, מבהיל את מרי-אן ואת ביל.

"מה קרה?!" ביל שאל.

"מרי-אן! אנדרס! הוא לא יודע!!" טום אמר.

"וואי נכון!!" ביל אמר, רק עכשיו מבין למה טום לחוץ כל-כך.

"מי זה אנדרס?" מרי-אן שאלה.

"מה?! זה התאום שלך! אל תגידי לי שאת לא זוכרת אותו!" טום נתקף חרדה. זה מה שהיה חסר להם.

מרי-אן התחילה לצחוק. הצחוק שלה.. כמה ביל התגעגע אליו.

"נשארת טיפש כמו פעם" מרי-אן אמרה.

"את כלבה" טום אמר לה.

"מודה" ענתה היא בחיוך "רגע, מה עם סטפני? ויסמין?" שאלה מרי-אן.

"יסמין חברה שלי" טום אמר בחיוך גאה.

"לא נכון!" מרי-אן פערה עיניים ולסתה כמעט נגעה ברצפה. היא הייתה בטוחה שיסמין לעולם לא תהיה עם טום.

"כן נכון" אמר טום.

"נחמד לכם" חייכה מרי-אן. היא הייתה שמחה בשביל חברתה.

"וסטפני.. היא.." ביל החל לגמגם.

"נשלחה לבית משוגעים" השלימה רייצ'ל את דבריו. היא לא הייתה כל-כך רעה. היא רק אהבה את ביל. מסתבר שסטפני השפיעה עליה יותר מדי.

"מה?" מרי-אן לא האמינה למשמע אוזניה.

"כן. היא ניסתה לרצוח את יסמין" אמר טום.

"כי...?" שאלה מרי-אן, לא מבינה לאן כל זה מוביל.

"היא הייתה מאוהבת בטום" ביל אמר.

"טוב ברשותכם אני רוצה ללכת לראות את התאום שלי" מרי-אן אמרה אחרי כמה שניות של הלם והחלה ללכת.

"חכי לנו!" ביל וטום התלבשו במהירות והלכו בעקבותיה.

***

הם הלכו שלושתם ברחוב. מרי-אן כל-כך ציפתה לראות שוב את התאום שלה.

הם הגיעו לביתה הישן. הכול היה נראה לה מוכר כל-כך, זה היה מוזר כזה.

היא נקשה קלות על הדלת. ליבה דפק במהירות רבה. היא כל-כך התרגשה.

"רק שניה!" נשמע קולו של אנדרס.

הוא כל-כך שונה, הקול שלו היה עמום. ומי שהכיר אותו ממש טוב, יכל תוך שניות להבחין שהוא לא מאושר. שרע לו בחיים.

הדלת נפתחה לפתע ואנדרס פער את עיניו לרווחה.

"מ..מ.." הוא התחיל להגיד. לא מאמין למראה עיניו.

"את רוח נכון?! באת לרדוף אותי?!" הוא צעק והשתולל. "תעופי מפה! לא מספיק שאת באה אלי בחלומות?! לא מספיק לך?!" הוא צעק.

דמעה בודדה עשתה את דרכה מטה במורד לחיה של  מרי-אן.

"אנדרס" היא לחשה.

"מה?! מה?! מה את רוצה ממני?!" הוא המשיך לצעוק.

היא הנידה בראשה, מסרבת לקבל את זה שאח שלה מתנהג ככה.

"אני חיה" המשיכה ללחוש, קולה היה חנוק. הדמעה הפכה כבר לנהר של דמעות.

"מה?" אמר הוא, לא מאמין. אחותו הקטנה.. חיה.

היא התקרבה אליו, הוא חיבק אותה. הפעם הוא באמת חיבק. לא כמו בחלומות שהיא בורחת לו.

"את חיה! את חיה!" הוא צעק וחיבק אותה חזק יותר.

"כן אתה רק.. חונק אותי" היא אמרה לו.

"לא איכפת לי" הוא אמר, מעיניו זולגות דמעות של אושר "לא איכפת לי" אמר שוב ונישק את מצחה ואת לחיה.

היא נראתה לו כל-כך שונה, אך עם זאת נשארה אותה אחת.

"למה לא באת? למה לא אמרת?!" צעק עליה.

"אבד לי הזיכרון" אמרה היא, משפילה את מבטה.

"ביל אתה ידעת מזה?!" צעק אנדרס וביל הניד בראשו.

"ראיתי אותה בלונדון לפני שבועיים, התכוונתי לספר לך את זה היום אבל.. היא הקדימה אותי" אמר לו.

"ואיך ידעת לבוא לפה?" שאל אותה אנדרס וזאת סיפרה לו את כל הסיפור. בפעם השלישית באותו היום.

***

הנערה הלכה ברחובות, מביטה מסביב. הוא אמר לה שיש לו הפתעה בשבילה. משהו שהיא איבדה לפני חמש שנים.

הוא ביקש שיפגשו בפארק הירוק. או כמו שהם קוראים לו, הפארק הקסום.

שם הם הכירו בפעם הראשונה.

שם הם נהפכו לחברים.

שם הייתה הנשיקה הראשונה שלהם.

שם קרו כל הדברים הכי טובים בחיים שלהם.

היה קר באותו היום. היא הלכה עם ידיה בתוך כיסי הז'קט שלה. מריצה במוחה מחשבות. מה אבד לה לפני חמש שנים?.

פרק 12

היא ישבה על אחד הספסלים. מסתכלת על האגם היפה.

היא כל-כך אהבה את המקום הזה.

לפתע ראתה ממרחק 4 דמיות מתקדמות לכיוונה.

שלושה מהם זיהתה בשניות, אך הרביעית.. היא הייתה מוכרת.

לא.. לא יכול להיות שזאת היא!.

אחרי כמה שניות הם כבר היו ממש לידה.

דמעה זלגה על לחיה של אותה נערה וחיוך ענקי הופיע על פניה.

היא חיבקה את חברתה.

"מרי-אן!" צעקה.

שתיהן בכו מרוב אושר.

"יסמין.. יסמין שלי" בכתה מרי-אן.

כל-כך הרבה זמן עבר.

הן התנתקו מהחיבוק "מה? איך? למה?" התקיפה יסמין בשאלות ושוב מרי-אן סיפרה את כל הסיפור.

"אלוהים" יסמין פערה את עיניה בסוף הסיפור "אבל העיקר שאת חיה. את חיה!" צעקה וקפצה על חברתה.

אין ספק. כל הדברים הכי טובים שקרו לה, קרו בפארק הזה.

ועכשיו היא הייתה בטוחה שזהו פארק קסום.

"תקשיבו אני צריכה להגיד לכם משהו" אמרה מרי-אן בחיוך. היא חייבת לספר להם.

"דברי" יסמין אמרה.

"אני מאורסת" אמרה והראתה לה את הטבעת שענדה על אצבעה.

חיוכו של ביל נפל וכך גם של כל השאר.

"אבל את.. רק בת 20" מלמל טום.

"אז מה?" שאלה היא.

"כלום.. מזל טוב" מלמל ביל בחיוך מזוייף ומרי-אן חייכה.

***

היא הלכה לבד ברחוב, זה היה יום קר.

היא עברה ליד אותו הפארק שפגשה בו לראשונה.

שם ראתה נערה הצועקת שהיא מאורסת.

היא חייכה לעצמה. כמה היא רוצה להיות במקומה.

חבריה לא נראו מאושרים כל-כך בשבילה. אולי הארוס לא משהו.

אבל זה לא מנע מאותה נערה לחשוב על העבר.

על אותו אחד שאהבה.

על זה שמת בשבילה.

יש אומרים שהם מוכנים למות בשביל האהובה שלהם. וזה מה שהוא עשה.

הוא הגן עליה בעזרת גופו. הקליע פגע בו ולא בה.

הוא מת והיא חייה.

היא רצתה להיות במקום אותה נערה. להרגיש שוב נאהבת. לאהוב שוב.

אך היא ידעה שזה לא יקרה. ליבה שייך עדיין לאותו אחד.

לאותו אחד שהיא נשבעה לאהוב לנצח. לא לוותר. לחכות עד האיחוד שלהם. למעלה. בשמיים.

היא עברה לידם בעודה שקועה במחשבותיה.

ראשה מורכן והיא לא שמה לב לאן רגליה לקחו אותה.

לפתע היא נתקלה במישהו.

"מצטערת" מלמלה מבלי להרים את מבטה.

היא המשיכה ללכת. מתיישבת על אחד הסלעים ולא שמה לב לצעירים שנעצו בה מבטים.

ראשה היה עדין מורכן. והיא לא שמה לב למתרחש עד שהרגישה יד נוגעת בכתפה.

היא קפצה ממקומה.

"את בסדר?" שאל נער בלונדיני.

היא הנהנה בראשה להסכמה והחזירה את מבטה לרצפה.

"את לא נראת בסדר" הוא המשיך להציק.

"אני בסדר" היא לחשה כשראשה עדיין מורכן.

"איך קוראים לך?" שמעה קול עדין של נערה.

"ליטל" ענתה היא.

"וקרה משהו מיוחד?" שאל מישהו עם קול נמוך. כמעט כמו של בס.

היא שוב הנידה בראשה.

הם לא מתכוונים לעזוב אותה מתי שהו?!.

"היי" אמר הנער הבלונדיני והרים את ראשה "זה בסדר להיות עצובים אבל לפעמים צריך לפרוק את זה. זה טוב" הוא אמר והיא הסתכלה לתוך עיניו.

היא הרגישה משהו. משהו שלא הרגישה זה זמן רב.

אולי זה הוא? אולי הוא אומר לה שתמשיך הלאה? שתשכח אותו?.

"הוא מת" זה כל מה שיכלה להגיד לפני שפרצה בבכי.

הנער חיבק אותה. היא הרגישה מוגנת בזרועותיו.

"מי מת?" שאלה נערה אחרת.

"ה-החבר שלי, ל-לפני חמש שנים. הו-הוא הגן עלי מהפורץ ו.. הפורץ ירה בו. והוא מת" היא אמרה. מנגבת את דמעותיה שהתחדשו כל פעם.

"לפני חמש שנים" נער בעל שיער שחור אמר. היא לא ידעה שגם ממנו נלקחה אהבתו לפני חמש שנים.

"תודה, אתם אנשים טובים אבל-" היא התחילה להגיד והפסיקה באמצע.

"אני אנדרס" אמר הנער הבלונדיני בחיוך.

"אני ביל" אמר זה עם השיער השחור "וזה אחי התאום טום" הוא אמר והצביע על הנער בעל הראסטות וקול הבס.

"אני מרי-אן" אמרה הנערה בעלת הקול העדין "ואני אחותו התאומה של אנדרס" המשיכה בחיוך.

"ואני יסמין" אמרה הנערה בעלת השיער הבלונדיני עם הזנבות השחורות.

"היי" חייכה ליטל. היא הרגישה משהו עם החבורה הזאת. היא ראתה שהם סבלו הרבה.

אך לא תיארה עד כמה.

"יש לי שאלה, למרות שלא נעים לי אני.. אני חייבת לשאול" היא אמרה.

"דברי" אמרו כולם בחיוך.

"ל-למה כש.. מרי-אן? נראה לי. אמרה שהיא מאורסת אתם לא שמחתם?" שאלה. נושכת את שפתה התחתונה ומרגישה שהגזימה מעט.

"זה.. סיפור ארוך" אמרה מרי-אן.

"אני מבינה" אמרה ליטל.

"בכל מקרה, כולכם מוזמנים לחתונה. גם את ליטל" אמרה מרי-אן בחיוך.

"אבל את בקושי מכירה אותי" אמרה היא.

"אז מה? אני עוד אכיר" ענתה בחיוך.

***

עבר שבוע וחתונתה של מרי-אן התקרבה בצעדי ענק.

ביל וליטל התקרבו מאוד, אך רק בתור ידידים.

הם גילו שיש להם המון במשותף, אבל.. דווקא מהדברים הרעים.

באותו יום כולם ארזו את חפציהם, מתכוננים לטוס ללונדון לשבוע, לחגוג עם מרי-אן.

"איך אתה מרגיש?" שאל טום את אחיו כאשר הם ארזו את חפציהם.

ביל נאנח והסתכל על טום, "איך אני יכול להרגיש? כאילו משאית רמסה אותי" תאומו השיב בעצב.

"היי, זה לא סוף העולם" טום ניסה לעודד את אחיו.

ביל סגר את מזוודתו, "בשבילך אולי" הוא גיחך בעצב בעוד שטום נאנח בתסכול.

כנראה שאין משהו שהוא יוכל לעשות כדי לשפר את מצב רוחו של תאומו.

***

"מרי-אן, אני יכולה להיכנס?" שאלה ליטל.
"כן" ענתה מרי-אן שהייתה בחדרה שבאולם החתונה. היא עמדה מול המראה, מסדרת את שמלתה ואת שיערה, דואגת להיראות מושלם.
"וואו! את מדהימה!" אמרה ליטל בהלם. מרי-אן לבשה שמלה לבנה מבד עדין ורך, קצת מתרחבת למטה. היא נעלה נעלי עקב לבנות ושיערה היה אסוף בצורה מלכותית ומפוארת. היא אופרה בעדינות אך בכל זאת, נראתה מדהים.
"תודה מאמי" חייכה מרי-אן, אך עיניה היו כבויות.

"מה קרה? את מתחתנת היום, את צריכה לשמוח!" אמרה ליטל.
"אני לא רוצה להתחתן" אמרה מרי-אן ועיקמה את פיה.
"כלומר, את לא רוצה להתחתן עם מאט" קרצה ליטל ומרי-אן הנידה בראשה לשלילה.
"אז מה?" שאלה ליטל בהלם. היא הייתה בטוחה שמרי-אן מאוהבת עד כלות נשמתה בביל.
"אני לא רוצה להתחתן היום.. זה נראה לי מוקדם מידי" שיקרה מרי-אן. כן, היא מאוהבת בביל ולא במאט. אבל זה בלתי אפשרי שהם יהיו ביחד.
כמו אתמול.

*פלשבק*
"ביל אתה בטוח שזה בסדר?" התנשמה מרי-אן. השניים שכבו בחדרה של מרי-אן, בגדיהם מפוזרים על הרצפה.
"כן, זה בסדר גמור" לחש לה ופיסק את רגליה, מתחיל לחדור אליה בעדינות.
הם גנחו ביחד, מזיעים ונאנחים. הם נהנו כמו שהם לא נהנו כבר כמה שנים.
"גאד ביל" מרי-אן גנחה בקול ותפסה בגבו של ביל, שורטת אותו מעט.
ביל נשך את שפתו התחתונה, ממשיך לדחוף. לפתע, הוא התכופף ונשק למרי-אן בחמימות על שפתיה.
הוא גמר בגניחה קולנית שמרי-אן מיד אחריו.
הוא יצא ממנה בעדינות ולבש את בגדיו, נושק לשפתיה.
מרי-אן נרדמה והוא יצא מהחדר, יודע שזאת הפעם האחרונה שהם יהיו ביחד בצורה כזאת.
*ס.פלשבק*

"מרי-אן? הכול בסדר?" ליטל העירה אותה ממחשבותיה.

מרי-אן נערה את ראשה "הכול בסדר גמור" חייכה.

לפתע נפתחה הדלת.

"יפה שלי את נראת מדהים!!" צעקה יסמין לעבר חברתה.

מרי-אן צחקקה "תודה" אמרה בעוד סומק קל מתפשט על לחיה.

"מאמי מה קרה?" שאלה חברתה הטובה.

"את שואלת בכלל?" החזירה מרי-אן בשאלה.

"לא. אני יודעת מה קרה אתמול" יסמין משכה בכתפיה.

"מה?! איך?!" מרי-אן נשארה המומה. היא לא סיפרה זאת לאף אחד.

"ביל סיפר לטום וטום סיפר לי" אמרה יסמין.

"על מה אתן מדברות?!" ליטל שאלה.

"אהה בואי אני אסביר לך" יסמין אמרה והושיבה את ליטל.

מספרת לה בפריטי פרטים מה קרה. טוב, לפחות את החלק שטום סיפר לה.

"את מה?!" צעקה ליטל "ידעתי שזה מה שיקרה!" אמרה באושר וחיבקה את חברתה.

"זה קרה פעם אחת וזה לא יקרה יותר. בחיים!" אמרה מרי-אן ולפתע נפתחה שוב הדלת. אחיה עמד בפתח.

"מרי-אן.. ואוו.. את.. נראת מדהים!" אמר, מוקסם מיופיה של אחותו.

"תודה" מרי-אן הסמיקה בשנית.

"הוא ניתק לרגע את עיניו מאחותו ופנה להסתכל על ליטל שנראתה לא פחות טוב, ליטל אני צריך לדבר איתך" אמר לפתע.

"איתי?" ליטל לא הבינה.

"כן, בואי" הוא אמר וחברותיה קרצו לה וצחקקו מעט.

היא צחקקה גם היא וקמה כדי ללכת עם אנדרס.

***

עברה שעה וחצי, שעה וחצי של לחץ אדיר.
ברגע זה מאט ומרי-אן עמדו בכנסיה. הכומר מברך את הברכה. ושואל "האם מישהו מתנגד לאיחוד שני האנשים הללו?"
שקט היה באולם. אף אחד לא הוציא הגה מפיו.
"אם כך אני מכריז עליכם כעל בעל ואי-"
"אני מתנגד!" קטע את הכומר קול מוכר מאחור וכולם סובבו את ראשם. הוא עמד על יד הדלת, מתנשם.
הבחור הצעיר בעל השיער השחור והחלק עמד שם. הוא רץ אל הבימה שמאט ומרי-אן עמדו עליה, יודע שהוא עושה את המעשה הנכון.

-שעה קודם לכן-