כשהאנורקסיה מחלחלת.

אני לא תומכת ואף פעם לא תמכתי באנורקסיה ובולמיה.

אף פעם גם לא הבנתי את מהות שלהן ולמה אנשים מתחילים עם זה.

ביום בהיר אחד זה תקף אותי:

אתה מסתכל במראה ורואה מישהו יותר גדול ממך, אתה רואה את עצמך בתוספת של 10 קילו.

אתה רואה צוואר שמן, מותניים בגודל של פיל, חוסר בפרופורציה של הגוף, אתה רואה מישהו אחר.

לאט לאט אתה כבר לא רעב ואוכלת כי אימא מבקשת.

צריך להתווכח איתה אבל.. בסוף אתה נכנע.

אוכל כדי לשמח אותה, כדי שהיא תעזוב אותך בשקט.

מה שאימא לא יודעת זה שאתה תאכל את האוכל שפעם אכלת בעשר דקות, במשך שעה.

בשעה הזאת אתה אוכל ביסים קטנים ותוהה למה אימא בבית ומשגיחה עלייך.

אתה בטוח שאתה בסדר מבחינה נפשית, אתה לא רואה את מה שאתה עושה.

מבחינה גופנית, הכל לא בסדר.

אתה צריך להוריד מאיזור הירכיים, קצת באיזור הבטן לא יזיק (הרי.. פעם הייתה לך בטן שטוחה).

אתה מרגיש את השומן בידיים ואומר ששם אתה חייב להוריד.

משם זה נמשך לפרצוף ולסנטר הכפול (שלא קיים ממזמן), על הגב והשוקיים והשומן בכפות הידיים והלחיים ואיך זה שיש לך שומן באף. משם.. אתה רק בדרך למטה.

כשאתה קם בבוקר אתה לא מרגיש טוב ובוחר להישאר עוד שעה במיטה.

בקושי יוצא מהחדר עד שאימא דופקת ומבקשת שתאכל.

שוב אותו הסיפור חוזר על עצמו, עד שאתה מאבד כל תקשורת עם אימא ואז.. אין מי שיציק.

את ההמשך רק הסביבה צופה- מוות בייסורים.

מה שאתה צופה זה רזון, גוף מושלם.

אתה לא יודע שאתה כבר בדרך לארון...